רצ"ב הפרק "עפיפונים" מתוך ספר הילדים שלי "עפיפונים  ועוגיות שוקולד". אנא הראו אותו לילדיכם ולנכדיכם והפיצו למכותביכם.

 בתודה

רותי יצחקי  ריכטר

 

פרק מתוך ספר  הילדים "עפיפונים ועוגיות שוקולד" שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בסדרה "קריאת כיף". עפיפונים הקיבוץ המאוחד סדרת קריאת כיף בעריכת יונה טפר.

 

כשגילה אמרה יום אחד שאנחנו צריכים להגיע עם ההורים אחר

הצהריים  לשפת הים כדי לבנות ביחד עפיפונים ולהעיף אותם, התחלתי לדאוג. כל אחד יודע שלבנות עפיפון זה לא דבר פשוט, וזאת בהחלט לא משימה מתאימה לעיניים החולות של סבתא, שאין לה גם חוש טכני. גילה נתנה לכל תלמיד קופסה עם מקלות, ניירות צבעוניים, מספריים, דבק מגע, חוטים עבים, והכי חשוב – דף הוראות מפורט עם ציורים ושרטוטים מדויקים שנקרא "הוראות להתקנת עפיפון". היא הסבירה: "כל אחד יכול להצליח אם עושים בדיוק מה שכתוב בדף ההסבר,  ואז העפיפון שלכם יתרומם ממש  גבוה." 

כשבאתי מבית הספר שיחקתי עם נושי והאכלתי אותו. אחר כך חיממתי  לבד את האוכל, כי סבתא עבדה אצל סבא ארנסט, וכל הזמן חשבתי מה אני אעשה עם משימת העפיפונים הזאת. בהתחלה אמרתי לעצמי שלא אלך בכלל ליום העפיפונים, ואולי אפילו לא אספר עליו לסבתא, כי היא ממילא לא תצליח לבנות עפיפון שיתרומם ויעוף בשמים. אחר כך חשבתי שאם סבתא תשמע מאמא של עדי שהייתה מסיבת עפיפונים ולא סיפרתי לה, היא תיעלב. אבל מצד שני תיארתי לעצמי איך העפיפונים של כל ילדי הכיתה יעלו לשמים ויעופו שם, ורק העפיפון שלי ישכב על החול הרטוב בלי לזוז, וכל הילדים יצחקו ממני.

כשסיימתי לאכול הלכתי עם נושי לעדי. ישבנו על הספה שלה, וקראנו שוב את ה"הוראות להתקנת עפיפון". לא הבנו הרבה, אבל לפי השרטוטים ניחשנו מה נצטרך לעשות.

 כשסבתא חזרה מהעבודה סיפרתי לה על מפגש העפיפונים. בהתחלה היא ניסתה להתחמק, וטענה שעליה לסיים עד מחר את הסיפור החדש לעיתון הילדים בצרפת, אבל בסוף השתכנעה והסכימה. ישבנו והסתכלנו בשרטוטים, וסבתא אמרה: "זאת בכלל לא בעיה לבנות  עפיפון. אני אמנם לא כל כך  יודעת עברית, אבל לפי הציורים אני מבינה מה נצטרך לעשות." הסתכלתי בה ולא הערתי כלום. לא האמנתי שנצליח, ולא רציתי לצער אותה.

טלפנתי לסבא בחיפה, וביקשתי שיבוא מיד הביתה כדי לעזור לנו בבניית העפיפון. "סבא, זאת שעת חירום! אתה חייב להגיע!" התחננתי. אבל סבא אמר שהוא לא יכול לבוא לרחובות באמצע השבוע. יש לו הרבה עבודה, והבוס שלו לא יסכים לתת לו בגלל בניית עפיפון יום חופש.

למחרת, בשעות אחר הצהריים, חזרה סבתא מוקדם מהעבודה, לבשה בגדים יפים, התאפרה, ומשחה שפתון על השפתיים כמו אשה צעירה. לקחנו את החומרים לבניית העפיפון ואת נושי, ונסענו במכונית של עדי וההורים שלה לחוף פלמחים. בדרך הזכרתי לסבתא: "אל תשכחי לקרוא לי אלון. זה השם החדש שלי בכיתה!" פחדתי שסבתא תכעס שהחלפתי את השם שלי והסברתי לה: "עכשיו, כשאני מתחיל להרגיש כמו ישראלי, אני חושב שהשם אלון מתאים לי יותר מהשם אלכס." למזלי, סבתא לא התנגדה. "זה בסדר, אלון. אני  יודעת וזוכרת. תירגע, אני לא מתכוננת לעשות לך בושות לפני החברים שלך." הוסיפה בשקט.

כשהגענו לחוף הים כבר היו שם רוב הילדים מהכיתה עם ההורים שלהם. רק אני באתי עם סבתא ולא עם אבא ואמא. כולם מרחו דבק מגע על הניירות, וקשרו בחוטים את המוטות הדקים זה לזה כמו שמתואר בשרטוטים בדף "הוראות להתקנת עפיפון". גילה בדקה את העפיפונים של כל הילדים, וגם את העפיפון שסבתא ואני בנינו. היא ציינה שעבדנו יפה ומדויק לפי ההוראות, והעפיפון שלנו מצוין. גם נושי ישב בשקט ולא השתולל. כנראה שהרגיש שזה מאורע חשוב, ואסור לו להפריע.

כשכל העפיפונים היו מוכנים, ביקשה אותנו גילה לשבת ליד סוכת  המציל. בקולה הנעים הסבירה להורים שבניית העפיפונים מהווה תרגיל סיכום במקצוע 'מדע וטכנולוגיה', והודתה לכל ההורים ולסבתא שהגיעו. אפילו שבוודאי לא היה קל להתארגן  אחרי יום עבודה ארוך ולהגיע לחוף.

כשסיימה את דבריה שרקה גילה במשרוקית, ובבת אחת העפנו את העפיפונים  לשמים. נשבה רוח קלה, והעפיפונים התרוממו ועלו למעלה-למעלה. הילדים מחאו כפיים וצווחו בשמחה. כולם הביטו לשמים, והשוו איזה עפיפון מתרומם מהר ואיזה מתקשה להמריא. העפיפון שעדי בנתה עם ההורים שלה  הצליח לעוף הכי גבוה,  והעפיפון הטיפש שלי נשאר מונח על החול הרטוב, ולא חשב בכלל שהוא צריך להתרומם!   

דמעות  מילאו לי את העיניים. למה בכלל אמרתי לסבתא שיש מפגש עפיפונים?!  משכתי לסבתא ביד וצעקתי: "ידעתי שככה יהיה! אמרתי לך שהעפיפון שלנו לא בנוי טוב! שום דבר לא מצליח לך! אם אבא ואמא היו עכשיו אתנו, העפיפון היה עולה למעלה כמו טיל!" 

סבתא הסתכלה על העפיפון המונח על החול, וניסתה שוב ושוב להפריח אותו. היא הביטה בשמים בארשת כועסת וכל הזמן אמרה: "רק רגע, אלון! רק רגע! חכה! חכה!" וביאוש מלמלה לעצמה: "אלוהים, תשלח קצת רוח, לעזאזל! מה אכפת לך?! מה יש?! לא מגיע לנו?!"

ואז קרה הנס.

בדיוק כשהשמש התאדמה, ונראתה כאילו היא מתכסה בשמיכה של מים, הגיע פתאום משב רוח חזק מהים. הרוח העלתה גלים גבוהים שהתחרו מי יגיע ראשון אל החוף, העיפה גרגרים של חול שדקרו לי בפנים ובעיניים, ובבת אחת הרימה את העפיפון. סבתא החזיקה בכוח את המקל שעליו היה מלופף החוט, ובקושי רב הצליחה לאחוז בו כדי שלא יברח, והעפיפון המשיך לעלות-ולעלות-ולעלות, עד שעבר את כל העפיפונים והמריא הכי  גבוה.

כל הילדים מחאו כפיים וצעקו: "כל הכבוד, אלון! כל הכבוד!" וסבתא הביטה בעפיפון ונראתה שמחה ומאושרת כמו פעם, כשגרנו בפריז, ושפתיה נעו כשמלמלה: "יש אלוהים! יש אלוהים בשמים!"