היה היה פנס בודד בקצה שכונה והוא האיר את ילדותנו הקטנה והוא האיר את משחקי המחבואים ולאורו היו הקדרים באים.
כש"השוטרים" כמעט תפסו את "הגנב" היה קולה של אמא רץ בתחנוניו: "הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר, כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר". "רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט את תמיד הורסת כשכבר כמעט לא הספקנו לשחק מעט אפילו" – אבל תחנונינו לא הועילו.
היה היה פנס בודד בקצה שכונה ועל ידו גדר, ושער וגינה, ושם אמרתי לה את שאומרים כולם על מפתני כל הבנות שבעולם. וכשידי, שכבר מיליון עלים תלשה, רק ללטף ביקשה לה את חלקת ראשה – אמרה: "סליחה, יש לי בחינה בסמינר, כבר זמן לשכב לישון, צריך לקום מחר". "רק עוד רגע, רינה, רק שניה אחת, את תמיד הורסת כשכבר כמעט לא הספקנו לפטפט מעט אפילו" – אבל תחנוני אז לא הועילו.
היה היה פנס בודד – חלפו שנים ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים והשכונות מצאו מקלט בפזמונים, אבל אותם קולות ברחוב ובגנים. וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו והחצר כולה מלאה בשריקותיו, אני יוצא אל המרפסת וקורא: "שמע ילד, לך הביתה או אני יורד". "רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט לא נורא, שחק קצת, צעק – אבל מעט". אז רציתי להפחיד אותו כאילו – אבל לא ירדתי אפילו.
שיר לזכרו של סרן נריה זיסק .נפל בקרב במלחמת "חרבות הברזל" .מילים לחן ושירה: נלי סולומון .
העברה מהאתר של שיאל רייך.
עיבוד והפקה: שרון רייז פסנתר: נלי סולומון גיטרות: שיאל רייך קחון: יובל קרליבך שייקר: אוהד רביב תיכנותים וקלידים: שרון רייז קולות: נלי סולומון, שיאל רייך, יובל קרליבך, אוהד רביב, שחף המר. הקלטות ומיקס : שרון רייז בגלים גרפיקה : רוני לוין עריכת קליפ: שיאל רייך חבר שלא יכל להשתתף עקב הלחימה: גיא ברבן .
מילים :
השדות כבר ריקים מדמעות של לוחמים ואוסף זיכרונות ממשחק ילדים .פזמון :ואולי ניפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה הבתים כבר ריקים מקולות של המונים ונשארתי לבד לחשוב שאולי .פזמון :שכבר לא נפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה ×2 .אחי היקר אזכור אותך תמיד אחי היקר אזכור אותך תמיד נריה היקר נזכור אותך תמיד נר שמאיר מתוך אפלה. פזמון :שכבר לא נפגש מחר או היום שנדע מתי נגמר כל הצער הזה ×4.
מתוך אתר יזכור -משרד הבטחון.
519428
סרן
נריה זיסק
בן גלית וישראל דוד
חיל שריון
נפל ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (27.12.2023)
בן 24 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי משואות יצחק
סיפור חייו של נריה
בנם של גלית וישראל דוד. נולד ביום י"א בתשרי תש"ס (21.9.1999) במשואות יצחק. אח לדביר, עטרה, שלומציון, תפארת, ארגמן, שלהבת וטוהר.
ביום 16.10.2023 התגייס למילואים ושירת בחיל שריון.
סגן נריה זיסק נפל בקרב ביום ט"ו בטבת תשפ"ד (27.12.2023). בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי משואות יצחק. הותיר אחריו הורים ושבעה אחים.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
מהעיתונות 27.12.23.
צה"ל התיר היום (חמישי) לפרסום כי סרן (מיל׳) נריה זיסק, בן 24, ממשואות יצחק, מפל״ג שריון בגדוד 52, עוצבת ׳עקבות הברזל׳ (401), נפל בקרב במרכז הרצועה כתוצאה מהפעלת מטען על הכוח.
יגאל ברק: העברה מ"הארץ " מיום 21.11.24. ידיעה של יניב קובוביץ ועופר אדרת.
לוחם חטיבת גולני, סמל גור קהתי ז'ל
החייל שנהרג אתמול (יום רביעי 20.11.24 ) בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון היה חלק מכוח צה"ל שאבטח את כניסתו של זאב ארליך לשטח הלחימה בניגוד לפקודות. ארליך, אזרח בן 71, הוכנס ללבנון לצורך ביקור פרטי במבצר עתיק מתוך סקרנות ולא למטרות מבצעיות כפי שטענו תחילה בצה"ל – ונהרג בהיתקלות. מי שליווה אותו היה כוח בגדוד 13 של גולני. סמל גור קהתי, לוחם בגדוד בן 20 מניר בנים, נהרג. רמ"ט גולני, אלוף משנה במילואים יואב ירום, שהכניס את ארליך לשטח בניגוד לנהלים, נפצע בינוני וקצין נוסף בגדוד מאושפז במצב קשה.
קהתי הוא בנם של רון קהתי, ארכיאולוג ואיש רשות העתיקות לשעבר, ומעין אגמון קהתי, מטפלת באמנות. הוא אח לנטע, אביגיל, עברי ועירא. אביו כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "בצער רב, אנחנו נאלצים לבשר שגור קהתי, בננו האהוב, נהרג אתמול בלבנון במהלך שירותו בגולני". הלווייתו תיערך היום ב-15:00 בבית העלמין בניר בנים.
"העגורים הלבנים". לזכר חיילינו הגיבורים.
שירם של יאן פרנקל ורסול גמזטוב. תירגום לעברית : זאב גייזל. שר : דימיטרי לייקין.
אלי רביד, ליישי : דני קמפל , יליד 1937, הלך לעולמו. משפחת קמפל , ההורים יעקב ואסתר גרה ברחוב י'ח מספר 6 { היום רחוב אהרון ציזלינג }בקרית חיים , עם ילדיהם שושנה ודני. עם דני היינו ב"גן טובה " ,למדנו בבית הספר עממי א'{ ארלוזורוב },ובית הספר התיכון.גדלנו יחד בקריה עד התגייסותנו לצבא. דני היה חניך תנועת " השומר הצעיר ", בקבוצת הנערות והנערים שהקימו את קבוץ נירים. היטיב לרקוד. בלט בכישרונותיו ואהבותיו לחיות ולטבע. הקים את ביתו בנחלת יהודה { ראשון לציון } ובחצרו גידל סוסים ובעלי חיים רבים. במקצועו היה יזם ואדריכל נוף .
אנו משתתפים בצער בני המשפחה.
דן קמפל ז'ל { 1937-2024},בחזית התמונה , משמאל , לצידו של יוסי חסין ז'ל חברו הטוב שנים ארוכות.
עירית רימון -ניידורף: לזכרו של הדוד שלי, סמ'ר אמיר כפתורי, בן קריית חיים , שנפל במלחמת יום כיפור. העברה מ" זיכרונות ילדות קריית חיים" { פורסם לראשונה אוקטובר 2023}.
רק לפני שנה ציינו 50 שנה למלחמת יום כיפור – המלחמה שהייתה תוצאת המחדל הגדול הראשון.במשך 50 שנה אמא שלי חיכתה לרגע שיהיו לה מספיק כוחות להנציח את אחיה האהוב, סמ"ר אמיר כפתורי ז"ל, שנפל באותה מלחמה ארורה.השיר "אמיר, אחי הצעיר", נולד ממיזוג כישרונות נדיר, ובראשם של המלחינה, כלת פרס ישראל, Nurit Hirsh, המשורר Amir Tomer, הזמרת Mika Einav, המעבד Soof Sela, הנגנים:
שבוע לאחר יציאת השיר, קרה המחדל הגדול הנוראי השני. מוזמנים להאזין לשיר.
מיקה עינב , העברה מאתר מיקה עינב , ספטמבר 2023 :
סמ"ר אמיר כפתורי ז"ל היה בן 21, כשנפצע בסיני במהלך מלחמת יום כיפור. 7 שבועות נאבק בבית החולים בגבורה ולבסוף מת מפצעיו ב22.12.1973, נר שלישי של חנוכה. בחלוף 50 שנה, זכינו משפחתי ואני להנציחו יחד בשיר שנכתב במיוחד לזכרו. תודה לכל מי שלקח חלק ביצירה הזו. היוזמה של מיכל רימון – אחותו הגדולה של אמיר, המילים הרגישות של עמיר תומר, הלחן הנפלא של נורית הירש, העיבוד היפהפה של סוף סלע, נגינתה הנשגבת של עירית רימון – אחייניתו של אמיר, והביצוע המתמסר של כל הנגנים והמשתתפים; נדמה כי הכול התחבר והתמזג ברגישות ובדיוק רב לכדי יצירה רבת משמעות עבורנו, שהייתה צריכה לצאת לעולם בדיוק עכשיו. ממשיכים במסע של חיינו, עם אמיר בלב. עם תקווה ועם מחויבות לטוב. לא שוכחים. קרדיטים: מילים – עמיר תומר .לחן – נורית הירש .עיבוד – סוף סלע .שירה – מיקה עינב .פסנתר – עירית רימון ניידורף .כינור – חן שנהר. כינור – אבנר קלמר .ויולה – שולי ווטרמן .צ'לו – תמי ווטרמן .הקלטה ומיקס – ירון אלדמע .מאסטרינג – ארן לביא .צילום ועריכה – אביעד פוקס. הוקלט באולפן המקסים של יואב פולצ'ק בתל אביב
אלי רביד, ליישי : בשל המלחמה המתנהלת יום ולילה מאז 6.10.23 למען בטחון מדינת ישראל ואזרחיה , " מלחמת חרבות ברזל " ,בוטלה עצרת הגבורה והזיכרון לזכר חללי חיל השריון שהייתה אמורה להתקיים ביום 15.10.24.נזכור את כולם.
מאמן הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל נשים. הנבחרת יצגה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים שהתקיימה בבודפשט – הונגריה בשנת 1950. אימן את נבחרות הנוער בכדורסל ובכדורעף, שייצגו את ישראל באירופה, בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בפראג בשנת 1947.
נולד בלבוב – פולין. גובה: 1.81מ'. שיחק כרכז ובכל תפקיד בהתאם לנדרש. הצטיין בראיית משחק, זריזות, התקפה, קליעות וריבאונד. בכדורעף הצטיין בעיקר בהנחתות. בגיל 14 (1928) הצטרף לאגודת הספורט היהודית "דרור", והיה ספורטאי רב גוני מצטיין, בעיקר במשחקי כדורעף וכדורסל ואתלטיקה קלה.
לאחר סיום לימודיו בתיכון, למד הנדסה אזרחית בפוליטכניקום, ובמקביל – הוסמך כמדריך וכמורה לחינוך גופני.
בגיל 21 (1935) הגיע לארץ למכביה השניה, נשאר בארץ ועד מהרה השתלב כשחקן כדורעף וכדורסל בהפועל חיפה. ששלטה בשני ענפים אלה במשך 10 שנים (1935 – 1945). בשנת 1937 השתתף באולימפיאדת ספורט הפועלים באנטוורפן שבבלגיה. בשנים 1948 – 1950 שירת בחטיבת כרמלי.
ריכז את אגודת הפועל חיפה מבחינה מקצועית, ארגונית וכמזכיר עד גיל 63 (1977). בשנים 1977 – 1987 היה מנהלו של היכל הספורט החדש ברוממה בחיפה.
במקביל לפעילותו בהפועל חיפה, בשנת 1940 החל לעבוד כמורה לחינוך גופני בבהי"ס המקצועי והימי בחיפה ובתיכון קרית חיים. בשנת 1959 מונה לתפקיד מפקח על החינוך הגופני במחוז חיפה. פעל לקידום מעמדם של המורים, לשיפור ההוראה ולקידום החינוך הגופני בבתיה"ס. דאג לבניית מתקני ספורט חדשים ופעל רבות לשילוב הקהילה בפעילויות בתיה"ס. בשנות ה-60 נשלח מטעם משרד החוץ והפועל לארגן אירועים ומיפגנים בארצות אפריקה שזכו לעצמאות.
זכה בעיטורים על פעליו: מדליית הכבוד "איש כפועלו" ו"עיטור הגבורות" מהפועל, יקיר חיפה ועיטור העיר חיפה על מפעל חיים בספורט העירוני, יקיר ארגון מורי החינוך הגופני. זכה באותות הצטיינות והוקרה מממשלת צ'אד (עיטור האבירות) על אירגון יום העצמאות של צ'אד בשנת 1963 ומממשלת סנגאל קיבל מדליה על ארגון מפגן הפתיחה של משחקי אפריקה – האולימפיאדה האפריקאית 1964.
תחביבים: ספורט ונגינה במנדולינה.
אבא ל-3: קרי, איילת ואמיר. בת זוג: מילכה שוורץ אומשווייף עמישב – כדורסלנית. שחקנית הנבחרת הלאומית הראשונה של ישראל בכדורסל 1950. יצגה את ישראל באליפות אירופה כדורסל נשים שהתקיימה בבודפשט – הונגריה. אשתו הראשונה, נעמי שוורץ אומשווייף ז"ל, היתה שחקנית כדורסל וכדורעף באגודת הספורט היהודית "דרור" בלבוב – פולין, ולאחר עלייתה לארץ (1935) בהפועל חיפה. אחיינו, צבי אומשווייף ז"ל, טייס חיל האויר וקברניט אל-על, היה שחקן כדורעף בנבחרת ישראל וכדורסל בהפועל עין המפרץ. נכדתו, שירה בן ברק, כדורסלנית נבחרת הנערות 2009. נינתו, הנכדה של קרי – ליאור דרוק, היא אלופת ישראל בסייף (רומח) לקדטיות ונערות 2018-2019
דולק אהרון אומשווייף עמישב נפטר ב-9.10.1998 היה סמל ליושר ולצניעות, מסור ואוהב אדם.
אלי רביד, ליישי :
חלפו 26 שנים ללכתו של דולק שהיה מורה לחינוך גופני , אהוב ומוערך על רבים מבנות ובני קריית חיים בשנות ה-40-50 של המאה הקודמת. הייתי תלמידו מאז ימי בית ספר עממי א' { "ארלוזרוב "} בקרית חיים וכנער גם בבית הספר בסמ'ת בחיפה. דולק היה ספורטאי רב תחומי, הדריך וקידם רבים להישגים ספורטיביים בענפים אישיים וקבוצתיים וגם ראה בספורט לאלפים { "ספורט עממי "}ערך חינוכי ותרבותי רב לכלל החברה בישראל. באישיותו , בכישוריו ומומחיותו הרב גונית ,דולק נטע בי את האהבה לספורט והיה מהמורים שנשארתי בקשר עימם משך שנים ארוכות .מראשית דרכו בארץ התגורר דולק בחיפה ,פעל ועשה רבות לקידומה של העיר ותושביה בתחום החינוך והספורט , במגוון רחב של תפקידים מרכזיים ובעלי השפעה.
התמונה מארכיון התמונות של ה"אתר החופשי של בני קריית חיים."
תיכון, ששימש כח"כ של הליכוד בין 1981 ל-1999, הלך לעולמו בגיל 87. במשך שלוש שנים הוא היה יו"ר הכנסת. נשיא המדינה הרצוג ספד: "דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי".יושב ראש הכנסת ה-14, דן תיכון, הלך לעולמו בגיל 87. הוא הותיר אחריו את אשתו לודמילה, בנו הדר, בתו תמי, חמישה נכדים ונין. הלווייתו תתקיים מחר, בשעה 16:00 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.תיכון, יליד שנולד בקריית חיים ב-1937, שימש כחבר כנסת מטעם סיעת הליכוד בין השנים 1981 ל-1999. במהלך כהונתו שימש בין היתר כסגן יו"ר הכנסת ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה.הוא היה שותף לחקיקת חוקים רבים, בהם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועמד גם בראש קבוצת הידידות הבין-פרלמנטרית ישראל-גרמניה ופעל רבות להידוק היחסים בין המדינות.בצבא שירת תיכון בחטיבת גולני, ולאחר מכן למד תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. תיכון כיהן מ-1970 עד 1974 כיועץ שר המסחר והתעשייה בנושא אזורי פיתוח, מסחר ומלאכה. בנוסף, בין השנים 1971 ל-1981 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת שיכון ופיתוח.ב-1981 נבחר תיכון לראשונה לכנסת ברשימת הליכוד. בשנת 1996 נבחר תיכון לתפקיד יו"ר הכנסת ה-14, וכיהן בו עד שנת 1999, אז הודיע שאין בכוונתו להתמודד על קדנציה נוספת ופרש מהחיים הפוליטיים.
"נהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות" נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לתיכון: "קיבלתי בצער רב את הידיעה על פטירתו של דן תיכון, יושב ראש הכנסת לשעבר ומי שבמהלך כהונתו פעל רבות לביצור מעמד הכנסת ולחיזוק השפעתה בציבוריות הישראלית.
"דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי, מי שנהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות, ראשון הצברים שזכו לעמוד בראש בית הנבחרים שלנו. הוא טבע חותם גם כמחוקק וכחבר כנסת מן השורה, בעיקר בתחום הכלכלי. שולח תנחומים ללודמילה אהבת חייו, למשפחתו ולכל אוהביו ומוקיריו. יהי זכרו ברוך".
בריאיון ל-ynet ב-2008 אמר תיכון כי בליכוד ניסו לשכנע אותו לחזור לחיים הפוליטיים, אך הוא סירב בתוקף. "אני חושב שטועים אלו שחזרו, מי שפרש לא היה צריך לחזור", אמר אז תיכון. "אנשים שהפילו את נתניהו חוזרים ומצטרפים אליו כאילו כלום לא קרה, כי זו תסמונת הליכוד שחוזרת על עצמה בכל פעם שיש תחושה כי הליכוד שוב יתפוס את השלטון. הם שילמו אז ב-1999 לקח וישלמו גם הפעם".
בתקופת כהונתו בלט תיכון ב"יד הרמה" שבה הוא ניהל דיוני המליאה. לא פחות מכך התפרסם תיכון גם בזכות השיפוצים היסודיים שביצע ברחבי משכן הכנסת בשיתוף אשתו לודמילה. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1999, הסביר מדוע החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים: "מלאו 30 שנה לכניסתי למערכת הפוליטית. אדם צריך לפרוש בשיאו – ואני בשיאי".
דן תיכון { 1936-2024}
אלי רביד, ליישי: דן תיכון { סרדני} , יליד 1936,היה חבר קבוצת " רננים " בסניף "הנוער העובד "בקריית חיים. קבוצת " רננים " הייתה הנידבך העיקרי לגרעין " שדמות " , גרעין הנח'ל שאזרח את עין גדי וחבריו היו מייסדיו. דן , בעל הדעות " האזרחיות " { המפלגה הליברלית} , למד בבית הספר " אחווה "בקרית מוצקין וסיים לימודיו בבית הספר למסחר בחיפה. התגייס לצ.ה. ל שלא במסגרת הנח'ל ושירת בחטיבת " גולני ". התמיד לשמור על קשרים עם בני הקריה ועם חבריו לתנועה. לפני כשלוש שנים נפגשנו קבוצת חברים ,עם דן תיכון ולודמילה בביתם של דליה ויוסי שפר בכפר ביאליק, להשלמת מידע שביקש לשמוע מהמתכנסים לספר תולדות חייו שכתב.
בני קריית חיים אבלים עם רעייתו ,בת הקריה , לודמילה ועם כל בני המשפחה.
יעקב בר-און, העברה "ממעריב" 8.8.22.{קטעים מכתבה }.
תיכון נולד בקריית חיים האדומה, מעוז של מפא”י, לאליעזר סרדני (תיכון בפולנית), איש העלייה השלישית, שהיה חבר בגדוד העבודה ומנהל מחצבות “סולל בונה”. הוא בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, וחבריו לגרעין ייסדו את קיבוץ עין גדי. הוא עצמו לא הצטרף אליהם. “תמיד שחיתי נגד הזרם”, הוא אומר.
באמצע שנות ה־60 נבחר תיכון כמזכ”ל התאחדות הסוחרים בירושלים בעת לימודיו לתואר ראשון בכלכלה וביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. בד בבד הצטרף לחטיבה הליברלית בגח”ל, שהפכה לליכוד. עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי השנייה, הוא מונה כיועץ לשר המסחר והתעשייה, יוסף ספיר, שהיה מראשי הליברלים, וכממונה על תיעוש אזורי הפיתוח והמגזר הלא יהודי.
עם נפילת ממשלת הליכוד הלאומי, נשאר תיכון עוד ארבע שנים במשרד הממשלתי ועבר להיות יועצו של פנחס ספיר, מראשי המערך. “כשגולדה מאיר הייתה ראש הממשלה, פנחס ספיר היה האיש החזק במדינה, והוא רצה אותי לצדו”, הוא אומר. “כשהמפא”יניקים זרקו את החפצים שלי אל מחוץ לחדר, ספיר נתן הוראה להחזיר אותם. הגם שלא הייתי ממפלגתו, היינו מקורבים מאוד.
מדי חמישי בבוקר הייתי מתייצב בביתו בכפר סבא, ומשם היינו יוצאים לסיור בערי הפיתוח. ‘תוּכן’, כך הוא קרא לי. בהזדמנות הזאת הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת פארקים לתעשיות מדע ברחבי הארץ. על כך יודו לי בעוד הרבה שנים”.
כשתיכון, שניהל בשנות ה־70 חברות כלכליות, נבחר ב־81’ לראשונה לכנסת העשירית, הוא לא ציפה שיכהן 18 שנה. “חשבתי שאכהן קדנציה אחת ודי”, הוא נזכר. “’אם לא אבחר שוב, אל תזילו דמעה, כי זו דרכה של דמוקרטיה’, אמרתי ליקיריי, שבאו לחגוג איתי את ההשבעה שלי. אבל קדנציה רדפה קדנציה, היו לי חמש כאלה ותמיד על זמן שאול, הגם שהייתי בצמרת”.
משה לפידות באספה כללית של חברי קבוץ מזרע. איור : אברהם שושק אמרנט.
נורית שחל -פלימן : לזכרו של משה לפידות.
לישי שלום
משה לפידות זכור לי מהלימודים בגן מרים והיותנו באותה כיתה בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי (אז קראו לזה בית ספר "עממי"). אני זוכרת שבגן מרים שמו היה משה לפידוס ואחר כך – שם המשפחה "עוברת" ל – לפידות. מאז עזב את הקריה, אני חושבת שבסוף כיתה ד', עד שנפגשתי איתו פעם נוספת עברו הרבה מאד!! שנים. למעלה מ….60! לא זוכרת בדיוק, אולי 61? אולי 62? הפגישה שלי עם משה, שבפינו נקרא "מוישה", אחרי כל כך הרבה שנים, הייתה מוזרה מעט ומעניינת הרבה. מאז , כיתה ד' – הספקתי ללמוד, וגם לעבוד כמורה הרבה שנים, וכשיצאתי לפנסיה התחלתי לתת הרצאות במועדונים שונים בחיפה וסביבתה. בעיקר במועדוני וותיקים בקיבוצים. והנה, הגיעה אלי הזמנה לתת הרצאה בקיבוץ מזרע במועדון הוותיקים שם. הגעתי עם מקרן השיקופיות שלי (ככה עבדתי אז ) לתת הרצאה מצולמת על רשמי ביקור בפראג העיר הנפלאה. יצאתי מהמכונית וחשבתי לשאול מישהו איך מגיעים למועדון.
במגרש החנייה עמד חבר קיבוץ וחיכה לי. אנחנו לוחצי ידיים ב"שלום" לבבי, ומתבוננים אחד בשניה. עומדים זו מול זה קפואים במקום. האיש הזה נראה לי מוכר משהו. כאיל ראיתי אותו פעם, האיש (איש זר…) עומד מביט בי ומביט. וככה שנינו עומדים כמה שניות ארוכות. ואז, שנינו ייחד קוראים בקול גדול. אני ממש צועקת: מוישה. והוא: נורית. ככה במקהלה. אחרי כ 60 שנה, כנראה נשאר עוד משהו שמחבר את הילד/ה ההוא עם האיש המבוגר הזה…
הילד ההוא, מוישה זכור לי כילד שקט, עם חיוך של טוב לב וביישנות. הוא היה די מופנם ולא עשה מעשי קונדס שהיו אז. אתי הוא כן היה משוחח, די הרבה. גם מפני שאני בעצמי הייתי אז ילדה ביישנית ולא ב"חברה" כל כך. גם כי הוא גר בקצה הרחוב שבו אני גרתי (רחוב ח') ובדרך לבית הספר היה עובר תמיד ליד הבית שלי, ולעיתים קרובות היינו הולכים ביחד לביה"ס. וסיבה נוספת: הוא אהב לבוא לבקר את…אמא שלי!
אמא שלי הייתה המורה-מחנכת של הכיתה שלנו בכיתה ד'. (דבר שהקשה עלי מאד את החיים!!!)היא אהבה מאד את מוישה.אמא שלי שהייתה , כאמור, גם המחנכת, הייתה מקבלת באהבה את הילדים שהיו באים אלינו הביתה. בבוקר הם היו התלמידים שלה, ואחרי הצהריים הם היו אורחים. חברים שלי.
מוישה אהב לבוא לדבר איתה. הוא היה ילד חכם, צנוע, ביישן שלא הרבה לדבר, ועם אמא הוא כן אהב! אף פעם היא לא סיפרה לי על מה יש לה לדבר כל כך הרבה עם מוישה. זכורה לי פעם אחת במיוחד, מהשילוב הזה של אמא שהיא גם המחנכת של הכיתה. היו לנו אז שיעורי זימרה. המורה היה איש נפלא, משה ביק שמו. היה מוזיקאי גדול, אבל לצורך פרנסה היה גם מורה לזמרה. אז לא היו שיעורי "מוסיקה"….
משה ביק המורה, איש קטן קומה, שהיה נכנס לכיתה ומתחיל את השיעור בכתיבה, (ביד שמאל!) על הלוח מילים של שיר חדש. בעודנו עומד עם הפנים ללוח, והגב אל הכיתה, ממש כמו בשיר "המורה לזימרה"…התחיל ה"בלגן". (יונה עטרי ז"ל היטיבה לשיר: "מי זרק עלי פה גיר"? וכו') האיש היה מסובב את הפנים לכיתה ומתחיל לצעוק,
והילדים בכיתה התחילו לצחוק ולהפריע, והמורה האומלל היה נעשה אדום כולו, מנסה להשמיע את השיר, וככה עברו 45 הדקות, והשיעור נגמר. בין ה"צדיקים" היו שניים שלושה ילדים בלבד שלא השתתפו במהומה. הראשונה – זאת אני. שהייתי נבוכה מאד בתור הבת של המחנכת. הייתה גם ילדה צדיקה ממש, רותי טובי שמה. אולי עוד מישהו, ו… היה מוישה. משה לפידות.
"קחו דוגמא איך צריך להתנהג" היה המורה צורח. ככה מתנהגים! יושבים בשקט ומקשיבים למורה….
באחת הפעמים, הזמין אותי המורה, משה ביק הנ"ל, שאגש אליו אחרי השיעור. הוא נתן בידי מעטפה ובתוכה מכתב למחנכת. "מסרי את זה לאמא שלך" היא מחנכת הכיתה, והיא חייבת להעניש כמה ילדים!!! ככה הוא אמר לי. וכל הילדים עומדים מסביב במעגל לדעת למה המורה מוישה ביק הזמין אותי…
אחד מגדולי השובבים (ישראל / זיזי קליימן – ענבר ז"ל) חטף את המכתב מהיד שלי, פתח אותו ונפנף בו מול הילדים וקרא בקול: נורית, אם את מוסרת את המכתב הזה לאמא שלך – אנחנו עושים עלייך חרם. מוישה ניגש אל זיזי, לקח מידו את המכתב, אח"כ ניגש אלי ואמר לי בשקט, אני אלווה אותך הביתה.
אני אתן את המכתב ואסביר לה מה היה.
הילדים וזיזי בראשם (לא לשכוח, היינו בני 10) הסכימו למהלך. מוישה בא אתי הביתה, מסר לאמי את המכתב, ואמר: רבקה, אני מבקש שתקראי ותקרעי את המכתב. כי מי שיסבול זה לא הילדים המפריעים, אלא נורית. אמא שלי אכן קראה וקרעה את המכתב, ואמרה למוישה תודה. אתה באמת ילד טוב!
כנראה שאחר כך אמא דברה עם משה ביק ההוא, וכנראה אמרה לו שלא היה צריך להכניס אותי לעניין. מאז הדברים נשכחו וחלפו.
