"בואי אימא", מהשירים היותר אהובים בזמר העברי. הגרסה העברית היא בפיו של ילד, הרוסית, היא זיכרון של אישה בוגרת מרגע של קונפליקט עם האם, שמנסה להעביר לבת הצעירה ניסיון חיים ע"י פתגם "מי שאוהב לגלוש, אוהב גם לסחוב את המגלשת בעליה", מעין גרסה של "קח אחריות למעשיך".
תרגום המקור הרוסי לעברית, בביצוע ענת עוגן, בלווי אלכס רייצ'ס :
מידע רב על השיר ומחבריו בפוסט "שיר הוא לא רק מילים: בואי אימא", של פרופ' דוד אסף, " עונג שבת " 20.12.2024 , בקישור:
שלום לידידיי אני מתנצלת שלא שלחתי לכם את הסיפור השבועי מאז שפרצה המלחמה. הייתי המומה כמו כולם ועסוקה בבישולים לחיילים ולמפונים. עכשיו אני מנסה לחזור לשגרה. הסיפור שלפניכם היווה בסיס לתסריט שכתבתי לסרט הקצר "עוד לא זקנה". אני רוצה לשיר רותי יצחקי ריכטר אתמול, מתי מנהל קורא אותי לבוא אצלו במשרד, אני כבר לדעת אני לעשות משהו לא בסדר, ואני גם תכף ומיד להבין שבטח הוא אומר אני צריכה מתנצלת, ואולי אפילו הוא אומר אני צריכה מבקשת סליחה, אפילו שאני לא לדעת למה. כי ככה זה בישראל. כל הזמן עולים חדשים צריכים מבקשים "סליחה… סליחה…" בהתחלה אני לא לרצות ללכת שמה, בחדר של מנהל, אבל מה אני יכולה לעשות? אני לא רוצה הוא מפטר אותי, כי זה בושה גדולה בשבילי. אף פעם בחיים אני לא להיות מפוטרת. אני תמיד להשתדל לעשות הכי טוב מה שאני יכולה את העבודה שלי, ואני מאוד רוצה להיות בסדר ולא לחשוב כל הזמן שבצ'רנוביץ אני להיות זמרת מפורסמת באופרה, וכאן אני לעבוד בניקיון במועדון הספורט הקטן הזה, שמנהל ואנשים קוראים אותו "קאנטרי קלאב" כאילו זה מועדון הכי גדול. אז עכשיו אני כל הזמן מחזיקה ביד שלי דלי וסמרטוט, ואני לנקות יפה יפה המקלחות והשירותים. אבל אולי אסור לי לחשוב שאני מסכנה, כי עוד לפני אני לבוא פה, אני כבר לדעת שככה זה יהיה, בגלל שכאן, בישראל, אני לא לעבוד במקצוע שלי, ועברית שפה קשה. ואני כבר כמעט בת ששים, ואנשים לא מאמינים כאן, בארץ, שתעודות שלנו שוות כמו שלהם, וזה נורא מעליב, כי זה לא נכון! בכלל לא נכון! אבל פה חושבים תעודות שלנו לא בסדר, ואין מה לעשות נגד הדיבורים המעליבים האלה. ככה זה. ולמה אני לבוא פה? אני לבוא בישראל בגלל אני לא יכולה להיפרד מבת שלי, מאשינקה, ומגרישה, הנכד שלי, שכולם כאן קוראים אותו גרשון כי ככה הוא מבקש, ובקרוב הוא לגמור הגימנסיה ואז הוא ללכת בצבא. ואני כבר עכשיו מפחדת בשבילו, כי כאן יש כמעט כל יום קטסטרופות ופיגועים בכבישים ובצבא ובמקומות אחרים. ואני לבוא פה אפילו אני לדעת אני מוכרחה להיפרד מבעל שלי, מאנדרי, שאני עכשיו נורא מתגעגעת אותו, ואני רוצה לראות סוף-סוף את פָּנִים שלו וללטף קצת את עור שלו, שכמעט לא מזדקן, ואם אני עוצמת עיניים, אני יכולה ממש להרגיש בקצה של האצבעות את טקסטורה שלו. ולמה הוא, אנדרי, לא לבוא אתי פה? כי הוא אומר הוא לא משוגע לעזוב עבודה טובה בתיאטרון של צ'רנוביץ ולבוא לישראל בשביל לעבוד בזבל או בשביל לנגן ברחובות. ואני לדעת כי אולי פרידה שלנו לא רק גיאוגרפית, כי אנדרי גבר שרמנטי, והוא לא יכול לחיות בלי אישה. נו, ובתיאטרון לא חסרות בחורות… אבל מה, אם הוא לבוא אתנו פה, והוא לא למצוא כאן עבודה מתאימה בשבילו, הוא כל הזמן לצעוק ולכעוס אותי, ואנחנו לריב בלי הפסקה. אז בגלל זה אולי יותר טוב הוא נשאר שמה. ואולי העבודה הזאת במועדון הספורט לא כל כך רעה. אפילו שלא משלמים כאן הרבה. יש כאן בריכת שחייה שמרשים לי ולגרישה ולמאשינקה לשחות בה בלי כסף, ואני אוהבת לשחות ולשיר לי בקול רם את כל האריות מה ששרתי באופרה. וככה אני לא מרגישה שאני לבד. ויש כאן מקלחות, ואפשר לשפוך מים חמים כמה שרוצים, ובזמן האחרון אני גם עושה מסאז'ים למי שנתפס לו הגב או שיש לו כאב בשרירים, כמו שאני יודעת לעשות, ואני יכולה להרוויח עוד קצת כסף. וגם מאשינקה ובעלה מרוצים, כי אני יכולה לעזור להם לקנות לילד, זאת אומרת לגרישה, כל מה שצריך בבית ספר, למשל את המחשב היקר הזה שהוא קורא לו 'פנטיום', ומדבר עליו כאילו הוא חבר שלו. וגם יש להם, למאשינקה ולבעל שלה, קצת פרטיות בדירה המשותפת שלנו, ואני לא מתרוצצת להם בין הרגליים כל היום. אז אם מנהל קורא אותי, אני מוכרחה לגשת ולראות מה הוא רוצה… הוא דווקא בסדר גמור אתי, המנהל הצעיר הזה, והוא לא עושה סקנדל אם אני מאחרת לפעמים בגלל שאני נותנת שיעור פיתוח קול אצל איזו תלמידה בשכונה או עושה לאנשים מסאז' באמצע העבודה בשביל להרוויח עוד כמה שקלים. אבל עכשיו, מתי אני נכנסת אצלו במשרד, אני רואה עיניים שלו מתרחקות מעיניים שלי, והשרירים בפנים שלו כמו אצל איש מה שצריך לעשות דברים שהוא לא אוהב. "שבי בבקשה, לוסיה," הוא אומר ומביט בי ככה, מהצד, במבט קשה. "לוסיה" הוא קורא לי, אפילו שהוא יודע שהשם שלי בשבילו זה דוקטור מרינוב. בגלל שאני לעשות הדוקטורט שלי באקדמיה למוסיקה בצ'רנוביץ, איפה שאני אחר כך גם מלמדת פיתוח קול מתי שאין לי הופעות באופרה. "מה… מה… מה קרה?" אני מגמגמת ומתביישת בגמגום שלי, שמראה לאיש כמה אני פוחדת. "את מבינה, גברת לוסיה," הוא אומר, "לא נעים לי, אבל יש תלונות." "תלונות? מה זה המלה הזאתי 'תלונות'?" "תלונות זה טענות, לוסיה." טוב. את המלה הזאת אני מבינה, כי זה דומה ל"טַעיְנֵיס" באידיש. "טענות? למה טענות?! אני לנקות טוב!" "כן," הוא אומר. "הניקיון דווקא בסדר. בסדר גמור. אבל האנשים מתלוננים שאת לא מתנהגת באופן נורמלי. הם אומרים שאת שרה בבריכה בקול רם. שאת עושה שם ממש קונצרטים!" "ומי ששר בבריכה הוא לא נורמלי? ואני דווקא נורא אוהבת לשיר. בגלל אני יש לי קול טוב מצו-סופרן. בצ'רנוביץ אני לשיר באופרה… ואצלנו, באוקראינה, זה די נורמלי אם אדם עצוב שר לו קצת לפעמים. אולי לא ברחוב, אבל ככה קצת, בשקט…" "אבל לוסיה, את לא שרה בשקט! את שרה בקול רם!" "נו, בטח, אדון מנהל. זה בגלל אני זמרת אופרה!" ואני רואה אדון מנהל לא אוהב השיחה הזאתי, ועכשיו יש בקול שלו כעס של חלשים מתי הוא אומר לי: "כאן, לוסיה, זה לא מקובל! את מבינה, אנשים חושבים שזה לא נורמלי. אני מצטער." רק שלא יפטר אותי! רק שלא יזרוק אותי מהעבודה! כי אני צריכה הכסף הזה בשביל שאני אולי לנסוע לאנדרי בקיץ אם יהיה לי מספיק כסף בשביל לקנות כרטיס טיסה. ואני מוכרחה להמשיך לשחות ולשיר בשביל שאני לא אשתגע! אני לא יכולה לא לשיר! ככה אני! עוד מתי אני ילדה קטנה בביתצפר אני לשיר כל הזמן! "א… א… א… אני לא לשיר יותר, אדון מנהל." אני אומרת בקול חלש ובפנים רותחות. "א… א… אני לא… לא… לא לשיר יותר… בקול… בקול.. בקול… בקול רם בבריכה מתי… מתי… מתי יש אנשים שמה." עכשיו הוא מרוצה ופנים שלו שמחות. "יופי, לוסיה," הוא אומר. "אני שמח שאת מבינה אותי. אני שמח שאנחנו מבינים אחד את השני. אני מקווה שאת לא כועסת." "לא… לא…" אני מגמגמת ומסתכלת ברצפה כאילו איבדתי שמה משהו. ובאמת, לא עליו אני כועסת, כי הוא צעיר, ואני אף פעם לא לכעוס את אנשים צעירים מה שעושים השגיאות שלהם לא בכוונה. אבל על עצמי אני לכעוס הרבה. כן. הרבה מאוד! כי למה אני צריכה מתקפלת ומתקמטת ככה?! בגיל שלי?! ואחר כך אני עוזבת משרד שלו וחוזרת למקלחת ולשירותים, שכמה שמנקים אותם הם תמיד מתלכלכים. בהתחלה אני עצובה ואפילו בוכה קצת מתי שאף אחד לא רואה, אבל אחר כך אני מחליטה שבלילה, מתי אני לגמור לעבוד, זאת אומרת מתי הבריכה כבר סגורה בשביל אנשים של מועדון, אני בטוח ישחה לי שמה לבד ואני לשיר לי שמה הרבה. אבל אני לא לשיר שם סתם בשקט! אני לשיר שמה בקול חזק כמו אני לשיר על הבמה באופרה!
לא בוזבזו שעות על מחשבים וטלפונים ניידים, היה מותר לקטוף פרחים ולבצע שלבי טיפוס על גזעי עצים מלוחות עץ שנפלטו מהים, היו חמורים שננטשו על ידי הערבים שברחו מחיפה משוטטים בכרמל ובקריות, יצרנו אנחנו את התשתיות למשחקי רחוב – לא היו גני משחקים ואתרים כפי שיש היום, היה "שיעור חופשי" בכל בתי הספר שעה בשבוע בימי שישי, היינו אוספים בולים ומשחקים שח, אוספים כל מיני מכסים מעוטרים בתמונות כוכבי קולנוע/כדורגל של מוצרי צריכה, גם פקקים וגוגואים, כל ילד ידע מה זה חמש אבנים, חבל היה משחק, אהבתי את × שהפנתה לי עורף, נתלינו כאילו טרמפ מאחורי עגלות סוסים ואוטובוסים, והיה גם קרח בקיץ.
אלי ס"ט – חיפאי במקורו – שלף מן הארכיון הפרטי שלו את התמונה הזו מימי חיפה 'האדומה':
ואלה הם דברי ההסבר:
תמונה זו היא, למיטב ידיעתי, מהשביתה הראשונה שהייתה בארץ. התמונה מאוספו של אבי המנוח שמואל-יוסף (ניסן) ס"ט (1942-1901), שבאחרית שנותיו היה מראשי מפ"ח (מועצת פועלי חיפה) ו'הפועל' חיפה.
מפעל פחטר-הופמן, שהתחיל כמסגריה, היה מ-1922 ספּק עמודי מתח גבוה לחברת החשמל. ב-1928 הוקם סניף במפרץ חיפה שייצר, בנוסף לעמודי חשמל, קרוניות למפעל החשמל בנהריים והיה ספק של חברת הנפט 'שֶׁל', שהייתה בעלת מונופול על שירותי נפט בארץ עד הכרזת המדינה. במרץ 1929 הוכרזה שביתה במפעל, בדרישה לשכר הולם. השביתה נמשכה 28 ימים ואבי היה בין החותמים על ההסכם שהביא לסיומה.
אלי רביד { ליישי } , מתוך ויקפדיה :
שלום פחטר { 1983-1953}.
בשנת 1910, לאחר הגעתו לארץ ישראל, יסד, יחד עם קלמן הופמן, מסגריה שצמחה לבית חרושת בשם פחטר והופמן. לאחר מלחמת העולם הראשונה עשה ניסוי בשיתוף פועליו ברווחי בית החרושת. הפועלים שבשנה הראשונה ראו רווחים שמחו מאוד על הרעיון, אך לאחר שבשנה השנייה היו הפסדים בקשו לקבל משכורת וויתרו על השיתוף ברווחים. החל משנת 1922 היה המפעל לספק של חברת החשמל ובשנת 1928 הקימה מפעל מיוחד בחיפה שהעסיק 130 פועלים, על פי חוזה עם חברת החשמל.[4] בסוף 1929 עבר המפעל לייצר עבור חברת של.[5]
במרץ 1929 הכריזו הפועלים בבית החרושת בחיפה שביתה בדרישה לתוספת שכר לפועלים המקצועיים. השביתה סוקרה בהרחבה בעיתונות בארץ ישראל[6] ונמשכה 28 ימים. היא נסתיימה לאחר שפנחס רוטנברג הבטיח להידרש לנושא בשובו לארץ ישראל.[7] משמאל האשימו את ההסתדרות בסיום מוקדם מדי של השביתה וטענו שהיא נגמרה בהפסד לפועלים.[8] פחטר שהרגיש שתמיד פעל למען פועליו נפגע מהשביתה וראה בפועלים השובתים כפויי טובה.[1] בשנת 1930 הוא עזב את ניהול בית החרושת והעביר אותו לניהול הבלעדי של הופמן.[9]
אלי רביד{ ליישי } : המסגריה של פחטר והופמן שהפכה למפעל ,ובו הייתה שביתת הפועלים , שכנה בחוף שמן . פחטר והופמן , הרחיבו את החברה גם לתחום הפטרוכימיה, והקימו בשנות ה-30 מפעל נוסף באזור מפעל דשנים היום והיו מחלוצי התעשייה הפטרוכימית בארץ.
במלאת 97 שנים להולדתו של הלל עוגני, הוא הלל עומר, הוא ע. הלל
לפני כמה שנים פרסמה לֶלִי שמר, בתה של המשוררת נעמי שמר, בערוץ היוטיוב שלה את השיר 'כתה בארץ', שהלחינה אמהּ למילותיו של ע. הלל ( 1990-1926) ואותו שרו חברי צוות הווי של הנח"ל:
הפגישה המחודשת עם השיר הנשכח הרעידה את לבי.
התרגשתי למשמע הקולות של שיר זה שליווה אותי בימי נעורי: לחגיגת בת-המצווה שלי קיבלתי במתנה את התקליט 'כמה טוב' של צוות הווי של הנח"ל. התקליט הזה נדפס בשנת 1968 והשיר 'כתה בארץ' נכלל בו. אומנם צוות ההווי של הנח"ל לא היה להקת הנח"ל 'האמיתית', על כל הזוהר והתהילה שנקשרו בה, ובכל זאת לא מעט כוכבים דרכו ב'צוות' וגם להיטים רבים, שכולנו היכרנו ושרנו, נוצרו בו, ובראשם חורשת האקליפטוס' של נעמי שמר ששרו אופירה גלוסקא וצילה דגן. והיו לצוות ההווי עוד שירים שנכנסו לפנתיאון של הזמר העברי, ומקצתם אף נרקדים כריקודי עם, כמו 'זמר שכזה' של יעקב רוטבליט ונורית הירש, 'מלאך מסולם יעקב' של יורם טהרלב ונורית הירש, 'באביב את תשובי חזרה', של אבי קורן (למילותיו ולחנו של שארל אזנאבור), 'גשם ראשון' של מירה מאיר ואברהם זיגמן ועוד – אבל דומה כי השיר 'כתה בארץ' נשכח לגמרי.
שיר זה שבה את ליבי כבר אז, לפני יובל שנים, וגם כעת, במפגש המחודש, לא הניח לי. הוא התפזם בי בוקר וערב. רציתי לדעת מתי ובעקבות מה נכתב, ומה הביא את הפלמ"חניק הלל עומר לכתוב שורה כמו 'לֹא הֶבֶל הַמַּדִּים לָהֶם' – מילים אנטי-צבאיות שלא אופייניות לבני הקיבוצים של אותו דור שהיו מגויסים לרעיון הלאומי בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.
ראשית שאלתי את ללי שמר מה ידוע לה, והתברר שלא הרבה. הלכתי אפוא אצל בתו של ע. הלל, הבימאית טל עומר, והיא הפנתה אותי לספר שיריו של אביה ארץ הצהריים, שראה אור לראשונה בשנת 1950 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובו נדפס השיר.
ארץ הצהרים היה ספר רב השפעה והוא יצא בחמש מהדורות. אחד השירים הידועים בו הוא 'בְּסִבּוּב כְּפָר-סָבָא', שבשעתו הקדיש לו דן אלמגור רשימה מיוחדת בבלוג עונג שבת ('מסביב לסיבוב [ד]: מ'סיבוב כפר סבא' ל'סיבוב הרצליה', 4 בנובמבר 2015).
העיתונאי חגי הוברמן גילה לי ש'כתה בארץ' נכתב בימי מלחמת העצמאות, עוד טרם הכרזת המדינה, ונדפס לראשונה בעיתון דבר, ב-26 במארס 1948:
הפרסום הראשון של השיר: דבר, 26 במארס 1948, עמ' 4
בגרסה שנדפסה במהדורה הראשונה של ארץ הצהרים (1950) הוכנסו כמה שינויים: את המילה 'קשיחים' החליף ע. הלל ב'פשוטים'. הוא ויתר על 'פשוטי הלוך', את ה'שינל הגס' החליף ב'מעיל' ואת 'הגרב הפלמחית הנזקפת' החליף 'בגרב הפלמחי האפור'. אך השינוי העיקרי הוא השמטת שני בתים שלמים מאמצע השיר המקורי (הבתים המתחילים ב'על כן לא בוז יבוזו לה' ו'שמענו במליצות'), והשמטת הבית האחרון ('לא לגיונות מוקדון').
ארץ הצהרים, הקיבוץ המאוחד, 1960, עמ' 48-47
מי הם העשרה הללו? האם מדובר במספר סמלי (מניין) או אולי באנשים אמיתיים, שנפלו באחד הקרבות שבהם השתתפו חיילי הפלמ"ח?
אכן חודש מארס 1948 נודע בריבוי הנופלים. שיטת שיירות הליווי נכשלה: ב-27 במארס, יום למחרת שהתפרסם השיר, נפלו 46 לוחמי פלמ"ח בהתקפה על שיירת יחיעם; באזור גוש עציון הותקפה באותו יום שיירת נבי דניאלובקרב נהרגו 15 לוחמים. בסוף החודש הותקפה גם שיירת חולדה שעשתה דרכה לירושלים ו-22 לוחמים נפלו. אי אפשר לנתק את כתיבת השיר מאווירת החודש הקשה הזה, אבל ספק אם מול עיניו של המשורר עמדו אנשים או אירועים מסוימים. השיר נכתב ופורסם לפני כל האירועים הללו.
בפתח המהדורה השנייה של ארץ הצהריים, שיצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1956, הוסיף המשורר שורת הקדשה: 'קודש לאחי אסף שנפל בדמי ימיו'.
הצנחן סמל אסף עוֹגְני (עומר) נפל ב-7 באוקטובר 1951, לאחר שכבר ראתה אור המהדורה הראשונה של הספר.
תהיתי שמא נעמי שמר עצמה שוחחה עם ע. הלל על השיר ואולי שיתפה גם את מבצעיו ואז התברר לי שחברי צוות הווי נח"ל לא היו הראשונים לשיר אותו. נעמי שמר, שהלחינה את השיר כנראה בשלהי שנות החמישים, מסרה אותו קודם כל ללהקת הנח"ל, ששרה אותו לראשונה באוקטובר 1962 בתוכניתה השישה-עשר 'טיפת דבש'. מסיבות שונות השיר לא הוקלט ולא נכלל בתקליט ההופעה.
מילות השיר עם הדגשות של נעמי שמר (ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית)
בימאי התוכנית היה דוד ברגמן, המנהל המוזיקלי משה וילנסקי, ובין חברי הלהקה היו ישראל פוליאקוב (פולי), אמנון ברנזון, מרדכי (פופיק) ארנון המנוחים, ולצדם נאוה אדר, אורה מורג, אסתר מזרחי (היום אתי עמית, חברת קיבוץ צרעה) והתפאורנית רותי דר. שאלתי את בנות הלהקה מה הן זוכרות מהשיר. אתי ורות זכרו אותו רק במעורפל, ולעומתן, אורה – היום סופרת ילדים ונוער מפורסמת – זכרה את השיר מילה במילה!
'למה השיר לא נכלל בתוכנית?' – שאלתי את אורה, והיא סיפרה שנעמי שמר הלחינה את השיר במיוחד ללהקת הנח"ל וגם עבדה איתם בחזרות בפיקוד הנח"ל ביפו, אולם חברי הלהקה לא התלהבו והתקשו לשיר את הלחן המורכב. 'לנעמי היה חשוב שנשיר אותו במדויק, אך החיילים לא יכלו להתרכז בשיר כל כך קשה ועצוב ולבסוף הוסכם שהשיר לא מתאים להופעות בפני חיילים'.
'למה לא הקלטתם אותו?' – שאלתי. ועל כך ענתה אורה, שתהליך הקלטת שירים באותם ימים היה יקר ומסובך ולכן העדיפו להקליט שירים שמחים: 'פרחים ונערות', 'בתחילה בלי מילים' ו'ענת'.
אורה כל כך התרגשה משיחתנו והודיעה לי שהיא מתכוונת לארגן מפגש של ותיקי הלהקה כדי לשחזר את השיר. אם כך יהיה נשמח להוסיף אותו כאן.
כעבור שלוש שנים מסרה נעמי שמר את השיר לרביעיית 'האחיות שמר', שהוקמה על ידה ופעלה בשנים 1967-1965. חברותיה של רביעייה נפלאה ונשכחת זו היו הזמרות דינה גולן (אז מנחם), שכבר הלכה לעולמה, רותי ביקל (היום שגיא), דליה אורן ואומנה גולדשטיין (היום כהן).
כן בהחלט שרנו את השיר הנפלא והמרטיט הזה. אני לא חושבת שקיימת הקלטה, לצערי. אני אפילו זוכרת את התפצלות הקולות בקטע של 'גבוהים הרי הלילה ועצומים מאוד הכוכבים'. אנחנו שרנו בסוף 1965 ובתחילת 1966. המעברים והחיבורים היו יותר פשוטים ולטעמי גם יותר נכונים לטקסט … זהו שיר מהאהובים עלי ומהמרגשים.
אחר כך שוחחתי עם הזמרת אופירה גלוסקא, חברת צוות הווי של הנח"ל, שהפנתה אותי לצביקה ארבל מקיבוץ כברי, שגם הוא היה בשעתו חבר הצוות והכין את העיבוד הקולי של השיר. צביקה לא כל כך שמח להיזכר בשיר…
כשהתקליט יצא קיוויתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו – השיר מלא זיופים. מאז לא שמעתי את השיר וגם כשהאזנתי לתקליט נהגתי לדלג עליו.
'איך הגיע השיר לצוות ההווי'? שאלתי.
וצביקה השיב:
בחיפושיי אחר חומר לתוכנית 'כמה טוב' הלכתי לאיצ'ה גולדנברג (לימים רס"ן איצ'ה גולן) במפקדת הנח"ל ביפו, והוא שנתן לי את השיר, שהגיע ללהקת הנח"ל בראשית שנות השישים בלי הרמוניות. ידעתי שזה שיר שניתן גם ל'אחיות שמר' ומכאן הנחתי שמדובר בשיר טוב ומיד אימצתי אותו. הכנתי הרמוניות ועיבוד, אבל ההקלטה באולפן 'קולינור' זכורה לי כסיוט. לא הצלחנו לשיר בצורה מדויקת, ובכל זאת החליטו אנשי האולפן שזו הגרסה הסופית. לא חקרנו מעולם על מי נכתב השיר, ונעמי שמר, שהיתה מעורבת בביצוע של 'חורשת האקליפטוס', לא התערבה כלל בהקלטה של שיר זה.
לבסוף פניתי לאליהו הכהן, שענה לי כך:
זהו שיר שחיבר ע. הלל בעצם ימי מלחמת העצמאות, בחודש מארס 1948 הארור, כשצה"ל עוד לא קם והאבדות בקרבות שניטשו היו רבות. את השיר כלל ע. הלל בספר שיריו הראשון ארץ הצהרים, והוא שיר הלל לכיתת נערים הצועדת במשעולי הארץ, שכוחם אינו במדיהם או בנשקם, 'לא גיבורי קרבות, לא שרד ולא הדר'. הם פשוט נערים שביניהם שוררת רעוּת ואהבת האדמה הזאת ('מסע מאוהבים, פשוטו כמשמעו, באדמה הזאת').
לדעתי, זהו ניסיון של ע. הלל לאפיין את דור לוחמי ההגנה שקדם לדור לוחמי תש"ח. ע. הלל היה בן משמר העמק, ומקיבוץ זה ומג'וערה שלידו יצאו כיתות נערים בלילות חשיכה לאימונים בבגדי חאקי פשוטים ('לא הֶבֶל המדים להם') ונרקמה ביניהם רעות.
ע. הלל השתמש במילה 'רֵעים' בעקבות ארבע החוברות של ילקוט הרֵעים, שיצאו בשנים 1946-1942 ובהן ביכורי תנובת משוררי 'דור בארץ', שע. הלל היה אחד מהם. בעקבות חוברות אלה הוא בחר להשתמש במילה 'רֵעים', לא ידידים ולא חברים, וכל זה עוד לפני שכתב חיים גורי את 'שיר הרֵעוּת'.
.jpg){kind=link}
