יום אחד, לפני כשנתיים, קטע טלפון בלתי צפוי את מנוחת הצהריים שלי. מיהרתי להרים את המכשיר כדי לנזוף במצלצל האלמוני שצריך היה לדעת שאליי לא מצלצלים בין אחת לארבע. הספקתי להגיד רק "תשמע אדוני," ולפני שעברתי לשלב הנזיפה שמעתי קול נעים של נערה האומרת: "שלום פוצ'ו מדברת צפרירה." כמעט התעלפתי מהתרגשות. צפרירה הייתה אחת מיפיפיות ההכשרה בפלמ'ח ומאז תום מלחמת העצמאות, לא צלצלה אלי אף פעם. במלחמה זו, בקרב על כיבוש חוליקת, נפל שלמה בן ארי, מפקד המחלקה שלנו, בחור חסון יפה תואר, שהיה החבר של צפרירה מאז הילדות המשותפת שלהם בקריית חיים.אחרי שגמרנו להתרגש ולמנות את כל חברי ההכשרה שכבר אינם איתנו, ניגשה צפרירה לעניין ואמרה כך: "תשמע פוצ'ו, אני כותבת עכשיו חוברת זיכרון לשלמה ואמרו לי שאתה היית לידו כשנפל בחוליקת, אולי אתה זוכר מה היו המילים האחרונות שלו?"" בטח אני זוכר," אמרתי, "יש דברים שאני לא שוכח לעולם. הוא לא אמר, הוא צעק: 'כיתה מספר שתיים יובּט פַיוּמאט…""מה פתאום יובט פיומט? שלמה לא היה מקלל." כאן אני צריך לספר ששבועיים לפני שיצאנו לחוליקת במבצע יואב, עבר עלינו שבוע של קרבות בחירבת מחאז שאחריו נשארנו מחלקה של שתי כיתות בלבד, כיתה מיספר אחת שכולה על טהרת צברים ותיקי קרבות וכיתה מיספר שתים שמחציתה כוללת עולים חדשים מרוסיה שנקראו גח"לים (גיוס חוץ לארץ). היילי הגח"ל שעברו את השואה וצעדות המוות, היו הרבה יותר זהירים מאיתנו ולא מיהרו להסתער על גדר התיל כמו כיתה מספר אחת שמחציתה נפגעה אחרי שחצתה את התיל. אני הייתי אז הפיאטיסט של המחלקה, והייתי צמוד לשלמה שלפני הקרב הזכיר לי שאני יורה רק כשאקבל ממנו פקודה. לפיכך עיניי היו תלויות בו כל הזמן ויכולתי לשמוע כל מילה שאמר. בדרך כלל הקללה המקובלת של מלחמת העצמאות הייתה "קוס אמכּ,' אבל כשאנשי הגח"ל הצטרפו לפלוגה התחילו הקללות הרוסיות להשתלב בשיח המחלקתי ולכן שלמה צעק את מה ששמעתי בדיוק. צפרירה לא הסכימה איתי."שלמה לא קילל ברוסית." אמרה. "הוא צעק 'אחרי!' ואז חטף את הכדור."" אני לא יודע איפה את היית באותו זמן," אמרתי, "אבל אני הייתי שלושה מטרים ממנו ושמעתי בדיוק מה שאמר ""אני אכתוב שהוא צעק אחריי!" פסקה צפרירה," זה ספר חינוכי לילדים ואני לא אכניס אליו קללות." לא התווכחתי איתה, הספר שלה ומותר לה לכתוב מה שהיא רוצה. אותי עניין דבר אחר באותו זמן, וידעתי שאם לא אשאל עכשיו לא תהיה לי הזדמנות אחרת."צפרירה," אמרתי בקול חרישי, שלא ישמעו בבית מה שאני הולך לשאול, "יש לי שאלה שנוגעת לשלמה, אבל אם תרגישי לא נעים , את לא חייבת לענות.""אין דבר כזה," אמרה, "כל דבר שקשור לשלמה הוא חלק ממני והוא לא יכול להיות בלתי נעים. תשאל.""טוב, אז תשמעי, קראתי את הספר של נתיבה בן יהודה והיא כותבת שכל הפלמחניקים שנפלו במלחמה מתו בתולים. זה נכון? ""איזה שטויות," חתכה אותי צפרירה בלי צליל של הססנות, "אני ושלמה עשינו הכול. היכרתי אותו מהגן ובבית ספר כבר היינו חברים. תגיד לנתיבה שלא תבלבל את המוח!"אני מוכרח להודות שרווח לי. אמנם שלמה מת צעיר, אבל הוא לפחות הספיק לעשות משהו בחייו, אני, אם הייתי מת במלחמת העצמאות, לא הייתי סולח לעצמי עד היום.
פוצ'ו
תגובתיונתן זמיר: לאודי ידידי שלום! סיפורו של פוצ'ו על שלמה בן ארי ז"ל, כמו כל יתר סיפוריו, נחמד ביותר. אחותו של שלמה בן ארי, דליה, הייתה בת כיתתנו בבית הספר בקריית חיים, וגם צפרירה ליוותה כמורה דורות של תלמידים בקריה.
שלמה בנארי
–
– 18/10/1948
שלמה בנארי בן מרים ואיסר נפל ביום ט"ו בתשרי תש"ט (18.10.1948) בן 19 בנופלו
אם תשאל כל אחד: "זאת הארץ שלך אך אמור: מה לך היא אומרת?" – לא יוכל לענות. כי הארץ הזאת בעיני כל אחד היא אחרת.
אך אם בני או בתי ישאלו גם אותי: מה פירוש ארץ זו לגביך? – אז אומר לו: "אני אספר לך ואתה תספר לבניך!"
כי הארץ הזאת כי הארץ הזאת בשבילי היא שמחה מהולה בדמעות. היא תפילה חרישית. היא חלום של דורות. היא המיית שורשים שצימחו צמרות. היא שדה של תלתן. היא כמו ילד צוהל. כמו זקן מתפלל. היא הכל בשבילי. היא הארץ שלי.
כי הארץ הזאת היא חמסין וקוצים וחיוך נערות וריחות פרדסים זה אולי מיושן זה נשמע ציוני אבל ככה אני וכזאת בשבילי היא הארץ שלי היא חורשת התמרים במדבר השומם היא חלום מטורף שפתאום התגשם יש גדולות מארצי יש יפות אבל היא היא הארץ שלי
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא יום הזיכרון הרשמי של מדינת ישראל לזכר לוחמיה ולוחמותיה, אנשי ונשות כוחות הביטחון, לוחמי ולוחמות המחתרות ולזכר מי שנרצחו בפעולות איבה. יום הזיכרון הוא יום אבל לאומי וביום זה כואבת האומה בכאבן של המשפחות, החברים והקרובים של הנופלים ומוקירה את זכרם ופועלם.
מדינת ישראל לא הוגשה לנו על מגש של כסף. היא נקנתה בדם רב, דמם של לוחמים שהקריבו את חייהם, כדי שגם לעם היהודי תהייה פה פינה קטנה על כדור הארץ. אותה פיסת ארץ שבה חיו אבותינו – אברהם יצחק ויעקב, שעליה התהלכו נביאנו, שבה עמד בית המקדש ובה נתקיימה מלכות ישראל.
מדינת ישראל איננה שוכחת למי היא חבה את הקמתה. ביום שלפני יום העצמאות חולקת המדינה כבוד לחללי צה"ל שנפלו בכל מערכות ישראל. בליל יום הזיכרון אנו מדליקים נרות נשמה לזכרם. צפירת דומייה ארוכה נשמעת בכל הארץ ומציינת את פתיחת יום הזיכרון. בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים נפתח טקס הזיכרון הראשי בתפילת "יזכור", מפי הרב הראשי לצה"ל, בהשתתפות נשיא המדינה, חברי הממשלות ומשפחות הנופלים. בתי השעשועים סגורים, ברדיו משמיעים שירים שקטים ועצובים ובטלוויזיה משדרים תכניות אודות הנופלים.
ביום הזיכרון עצמו, נשמעת צפירת דומייה בשעה 11:00 בבוקר. למשך שתי דקות נעמדת מדינת ישראל דום, לזכרם של הנופלים. מכוניות נעצרות בצידי הכבישים ודגלי ישראל מורדים לחצי התורן. בבתי הקברות הצבאיים נערכות אזכרות לחללי צה"ל ובבתי ספר מתקיימים טקסי זיכרון שאותם מנהלים התלמידים. תלמידים וחיילים עומדים במשמרות כבוד ליד אנדרטאות ומצבות זיכרון.
ביום הזיכרון, אזרחי המדינה משתתפים בכאבן התמידי של משפחות שיקיריהן נפלו למען תקומתה וביטחונה של מדינת ישראל.
(באדיבות חוברת "חג העצמאות ויום ירושלים", בהוצאת האגף לחינוך מבוגרים, משרד החינוך.)
אתר ההנצחה המחודש לבני קריית חיים שנפלו במערכות ישראל
צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה
אתר הנצחה לזכר בני קריית חיים שנפלו במערכות ישראל נחנך בגן "בית העם " שבקריית חיים.
גאיה הנדל16/04/2018.מתוך אתר 0404.
בגן "בית העם" שבקריית-חיים נחנך אמש (ראשון), אתר הנצחה לזכרם של 235 בני קריית-חיים, שנפלו במערכות ישראל מטרום הקמת המדינה ועד היום. האתר הוקם ע"י עיריית חיפה בשיתוף משרד הביטחון, ארגון "יד לבנים" וועד קריית חיים. באתר אנדרטת זיכרון שנבנתה בשנת 1949 על פי תכנונו של האדריכל מוניו [וינרוב] גיתאי עם סיום מלחמת השחרור, והוכרזה כאתר מורשת לשימור. בסמוך לאנדרטה עליה מונצחים שמות הנופלים במלחמת השחרור אנדרטה חדשה אותה תכנן נכדו של מוניו גיתאי האדריכל בן גיתאי. האנדרטה משלבת מרחב וזמן בתוך החורש הטבעי כמסע בעקבות זיכרון הנופלים, כאשר מוקראים באמצעות מערכת קולית שמות הנופלים ומצוין מועד נפילתם. האנדרטה החדשה מורכבת מ-26 קירות זיכרון, עליהם חקוקים שמותיהם של 235 בני קריית חיים שנפלו במערכות ישראל. קירות ההנצחה עשויים מאדמה מקומית כביטוי לחיבור האדם לתבנית נוף מולדתו. האתר נמנה בין המועמדים הסופיים בתחרות עיצוב מוסדות ציבור לשנת 2018 לצדו של פרויקט היכל הזיכרון שהוקם לאחרונה בר הרצל.
בטקס חנוכת אתר הזיכרון השתתפו בין היתר: בני משפחות הנופלים, רה"ע חיפה יונה יהב, יו"ר ארגון יד לבנים ולהגנה ק. חיים רמי זילברשטיין, יו"ר ועד קריית חיים איציק פיטרמן, מנהל יחידת ההנצחה במשרד הביטחון אל"מ במיל' הרצל שמואל, מנכ"לית ארגון יד לבנים רחל לניאדו ויו"ר בית יד לבנים ולהגנה חיפה וקריית חיים ברכה סלע.
טכס חנוכת האנדרטה , אפריל 2018. משמאל ראש עיריית חיפה יונה יהב. מימינו , רמי זילברשטיין יו'ר אירגון יד לבנים ול"הגנה" בקריית חיים.
עגורים. " המאפיה הרוסית " של "זמר רשת.".
שירה : דורי גלבוע.{ מושב חרות } אקורדיון : דרור סנדלון.{ קבוץ עין גדי } גיטרה : יוסי כפרי. { קבוץ גבעת חיים }תרגום : אלי ס'ט.{ קבוץ גדות }
יאיר אשל{ גרובר } : לזכר חיים אשל, אחי היקר 9.4.2025 – 5.1.1935
חיים, בן בכור לשרה ויצחק גרובר. אחרי קצת פחות משנתיים נולדתי אני, אחיו היחיד, יאיר. אבא היה בקבוצת "אנך" שבנתה את בתיה הראשונים של הקריה. אמא עבדה בעבודות שונות בדואר הבריטי – פינת הרחוב ה"ראשי" ורחוב ד' וכן בקופת חולים – בבניין שהיה מהעבר השני של הרחוב מול הדואר. גרנו ברחוב ד' מספר 6 בקרית חיים. חיים היה מרדן באופיו והיו לו חיכוכים עם אבא, שאמא תמיד החליקה. חיים אהב מוסיקה ורצה לנגן בכינור, אך בגלל המצב הוא קיבל את המנדולינה של אמא והשתתף בתזמורת הקריה עד שנטש. בסיום ביה"ס העממי – חיים רצה ללמוד מקצוע ונרשם לביה"ס המקצועי "אינטרנשיונל", שהוקם מדרום לרח' ב' וג', באזור ה"שדה" של אז. חיים לא היה מרוצה מהלימודים שם ושאף ללמוד בביה"ס המקצועי שליד הטכניון בחיפה. כסף רב לא היה להורים ולאחר דין ודברים עם אבא – הוא לקח על עצמו נטל של עבודה אצל דוד אברם בחיפה – עבודה בבניין. כך הוא לן אצל הדוד, הלך לעבוד, עמד על פיגומים, הניף דליים מלאי טיט וחומר, דבר ששיתק כמעט את כוחותיו. לחיים הייתה "ווספה" איתה נסע לחיפה וגם לבילויים עם בנות. חיים סיים את הטכניון כמהנדס אלקטרוניקה. לקראת הגיוס לצבא החלטנו חיים ואני ל"עַבְרֵת" את שם המשפחה ל"אשל" – שהיה מקובל גם על ההורים. אחרי הצבא, כמהנדס אלקטרוניקה – התחיל לעבוד בחברת "אלביט "- עוד בראשית דרכה, המשיך ועבד גם בחברת "אלתא". עבר עם משפחתו לאשדוד – מגורים שיזמה עבודתו. חיים התחתן עם שרה לבית שוורצמן, נולדו להם שתי בנות ובן. חיים התקדם בעבודה והצוות שלו פיתח את המכ"מ של מטוסי הקרב. על כך קיבל "פרס ביטחון ישראל" 1979. לאחר מכן המשיך בתעשייה האווירית ונשלח מטעמם לשנתיים לארה"ב. כל השנים חיים אהב מוסיקה, ששלטה והדהדה בקירות הבית, טייל ונסע עם האישה, ערך סרטים המפרטים גם את הנסיעות וגם את המוסיקה. שנים רבות צייר בשמן ציורים ופורטרטים יפהפיים. בכעשרים השנים האחרונות, שרה חלתה במחלה ללא מרפא – כאבים בכל הגוף שעינו אותה והעיקו על חיים. בסיכום עם הילדים – שהיו כבר בעלי משפחות ועסוקים – הוחלט על מעבר "זמני" של חיים ושרה למרכז, לקרבת הילדים להקלת הקשר הרציף עם שרה. חיים חי בדירה השכורה עם אישה זועקת מכאבים, עם מטפלת ועם מוסיקה שמהדהדת בכל הקירות.
ביום הולדתו ה-90(5.1.25) – שרה נפטרה. הוא עבר לבית הורים – "בית אליאנה" "בהרצליה. לאחר מותה של שרה – הרבה טעם בחיים לא היה לו, מה עוד שחלה, כולל חום גבוה והרופאים לא יכלו להושיע.
חיים נפטר בבוקר יום רביעי 9.4.2025 י"א ניסן התשפ"ה.
העיר ברנוביץ' (Baranowicze) נוסדה בראשית המאה ה-18. עוד מראשיתה, ככפר קטן, התקיימה בה נוכחות יהודית משמעותית, ובראשית המאה ה-20 אף הוקמה בה ישיבת ברנוביץ'. בין מלחמות העולם הייתה העיר בשטח פולין (כיום בבלארוס). פעלו בה המפלגות הציוניות – פועלי ציון, צעירי ציון, המזרחי, תנועות הנוער הציוניות – "השומר הצעיר", "השומר הדתי" (לימים "בני עקיבא") ו"בית"ר", בתי ספר של "תרבות", "יבנה", "בית יעקב" ו"ציש"א", ויצאו בה לאור עיתונים שבועיים ביידיש. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ- 12,000 יהודים, שהיוו את רוב אוכלוסייתה. בעקבות כיבוש העיר בידי הסובייטים, במחצית השנייה של ספטמבר 1939, הולאמה הפעילות הכלכלית, הופסקה הפעילות הפוליטית היהודית, פליטים רבים הגיעו לעיר משטחי פולין. כ-1,000 מהם הגלו הסובייטים לסיביר. ב-27 ביוני 1941, כבש הצבא הגרמני את ברנוביץ'. על היהודים הוטל לשאת את הטלאי הצהוב. בספטמבר 1941 הוקם יודנרט ובראשו הועמד עורך הדין יהושע (אובסיי) איזקסון והוקם שירות סדר יהודי. בסוף יולי 1941 רצחו איינזצקומנדו 8 וחיילי הוורמכט 350 יהודים. כעבור זמן מה נשלחו 700 יהודים למותם במחנה הריכוז קולדיצ'בו. ב-12 בדצמבר 1941 רוכזו היהודים בדרום העיר בגטו מגודר וצפוף, כ– 20-15 נפשות בחדר, עם מטבחים משותפים. היודנרט הקים ועדה סניטרית ובית חולים ודאג לפעילות חינוכית. ב-3 במרס 1942, שושן פורים תש"ב, הייתה בגטו אקציה. קרבנותיה היו זקנים, חולים וחלשים, נשים וילדים, ועימם כ-1,000 יהודים, עובדי בתי המלאכה בגטו, סה"כ כ- 2,300 יהודים. ראש היודנרט, מפקד שירות הסדר היהודי ושוטריו, סרבו לשתף פעולה בביצוע האקציה. בתגובה לכך, הם הוכרחו לצפות ברצח יהודי הגטו ולאחר מכן נורו למוות ביער גרבובייץ (Grabowiec). לאחר האקציה נתמנה שמואל יענקלביץ' כיושב-ראש השני של היודנרט. בגטו נותרו כ-8,000 יהודים. בקיץ הובאו לגטו כמה מאות יהודים, מלאחוביץ,(Liakhovichi) מקלצק(Kletsk) , ממייצ'ט,(Meitshet) מסטויבץ Stolbtsy) ) ומהורודישץ (Gorodishche) – ניצולי פעולות אלימות של הכוחות הנאציים בקהילות היהודים סביבה.בעקבות הרצח, קמו בגטו שלושה ארגוני מחתרת. בראש האחד עמד אליעזר לידובסקי, בראש השני – מומה קופילוביץ, ובראש השלישי – זריצקביץ. אליעזר (לייזר) לידקובסקי, היה מבוגר ממרבית חברי המחתרת (יליד 1908), מסגר במקצועו, בעל משפחה וחבר במפלגת "צעירי ציון". בספטמבר 1939, כאשר נכבשה העיר על ידי הרוסים, הוא נעצר בשל כך על ידי המשטרה החשאית הסובייטית (N.K.V.D.) וישב בכלא במשך שנה ושמונה חודשים. לאחר שחרורו מהכלא חזר לעבוד כמסגֵר. כשנכנסו הגרמנים לברנוביץ', ברח מזרחה עם הכוחות הרוסיים, אלא שלאחר ארבעה ימים, נתפס על ידי הגרמנים באזור מינסק ונכלא במחנה שבויים. הוא הצליח לברוח, ולהגיע לגטו ברנוביץ', שם פגש את אשתו וילדיו. ב-4 ביולי 1942 נרצחו 13 רופאים ורופאי שיניים יהודים. לאחר זמן, התאחדו הארגונים לארגון מאוחד בראשות לידקובסקי. הארגון מנה כ-200 חברים בגילאי 16 – 30, כולל 15 בחורות. חברי הארגון עסקו באגירת נשק, קשירת קשרים עם הפרטיזנים ובחבלה. בארגון התנהל ויכוח נוקב על מקומה של ההתנגדות – בגטו או ביער. לבסוף הוחלט שההתקוממות תהיה בגטו, ונקבע לה מועד – 19 ביולי 1942.הגטו חולק לאזורים ולכול אזור נקבע מפקד.אנשי המחתרת הבריחו נשק רב, רובו ממחסני הנשק של הגרמנים שבהם עבדו. בסתיו 1942 היו בגטו 70 רובים, שני מקלעים, 40 אקדחים, 15,000 כדורים, 500 רימונים וכמה תיבות אבק-שריפה. ההתקוממות בגטו לא יצאה לפועל, בשל החשש שכל יהודי הגטו יירצחו. גם היודנרט לחץ על חברי המחתרת להימנע מהתקוממות. יושבי הגטו לא נתנו גיבוי להתקוממות, בהאמינם שישנם סיכויים לחיות, ושלא כל יושבי הגטו יושמדו. ב-31 ביולי 1942 הגיע לברנוביץ' משלוח של כ- 1,000 יהודים מטרזיינשטט. הם הורדו מהרכבת, הועלו למשאיות גז והומתו תוך כדי נסיעה מחוץ לעיר. קבוצת עובדים יהודים ממחנה קולדיצ'בו הסמוך, הובאו על מנת לקבור את הנרצחים, ואחר כך, גם הם נרצחו.ב-19 באוגוסט 1942 נשלחו 700 מצעירי העיר למוות בעיירה מולודצ'נה (Molodechno).ב-22 בספטמבר 1942, יום הכיפורים תש"ג, החלה אקציה נוספת שנמשכה 10 ימים ובמהלכה נרצחו כ-3,000 יהודים. כל ימי האקציה נמשך הוויכוח בשאלה האם לפתוח בהתקוממות? אנשי מחתרת חמושים נמצאו בבונקרים ולא פתחו באש. אחרי האקציה, החלה בריחה של קבוצות ליערות. כ- 450 יהודים ברחו ליערות מן הגטו וממחנות העבודה הסמוכים. הלוחמים החליטו לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. לידובסקי התלבט בשאלה האם להישאר עם משפחתו בגטו או לעזבה ולהצטרף לפרטיזנים? לאחר ימים ארוכים של לבטים, החליט בעצת אשתו – לצאת ליערות. ביום שבת שלאחר יום כיפור, בארבע אחר הצהריים, לידובסקי עם קבוצת בעלי מלאכה, בשדה התעופה בו עבדו, ועוד שלושה אחים, שלא היו חברים במחתרת והצטרפו ברגע האחרון, התכוננו לצאת אל היער. הוא פנה לחבריו ואמר: "מי האיש היָרֵא ורך הלֵבב ילך וישוב לביתו ולא יִמס את לבב אחיו כִּלבבו" (דברים כ, 8). בעקבות דברים אלו עזב אחד מהחברים. הם יצאו בחסות החשכה. ארבעה מהם תעו בדרך ונתקלו בסיור גרמני, אך הצליחו לחמוק וחָברו לקבוצה. במשך יומיים הם עשו את דרכם ביער לכיוון העיירה קריבאשין, וביום השלישי פגשו איכר סמוך לכפר זאלונה. היה זה איש הקשר של הפרטיזנים, שהראה לקבוצה את הדרך לבסיסם. באותו לילה הם הצטיידו במזון בכפר הסמוך, ולמחרת הצטרפו אל חבריהם שיצאו ליערות כמה ימים קודם. כל הקבוצה חָברה ליחידת הפרטיזנים הרוסיים. ב-17 בדצמבר 1942 ערכו הגרמנים אקציה שלישית, רצחו 3,000 יהודים והגטו חוסל. כ-700 יהודים הושארו בשלושה מקומות ריכוז: במחנה טוט (טודט), במחנה פלדבאולייטונג(Feldbauleitung) ובעבודות שירות וניקיון אצל הגסטפו. בזמן האקציות היו מעשי מרי של יהודים יחידים שקמו על רוצחיהם וקפצו מהמשאיות. ליחידת הפרטיזנים אליה הגיעו לידובסקי וחבריו, הצטרפו גם שבויים רוסיים שברחו משִביים. האנטישמיות בקרב הפרטיזנים גאתה, ועמה ההתנכלויות ללוחמים היהודים. הם נדרשו להביא כופר נפש בסכומים עצומים למען ההצטרפות למאבק בגרמנים. ביחידה הוקמה קבוצה יהודית, בראשותו של לידובסקי, אליה צורפו היהודים שנמלטו מברנוביץ'. מאוחר יותר אוחדה הקבוצה עם פלוגתו של פוגאצ'וב, לפלוגה מעורבת, של יהודים וחיילים רוסים. בפלוגה הוחרם נשקם, והם נשלחו למחנה בו שוכנו אנשי השירות של הפרטיזנים. גם שם המשיכו ההתנכלויות האנטישמיות, שהגיעו עד כדי רצח פרטיזנים יהודים. בעקבות זאת החליטה הקבוצה לעזוב בחשאי את מחנה פוגאצ'וב. באחד הלילות כשהגרמנים תקפו את המחנה, ניצלה הקבוצה את המהומה, וברחה למקום מסתור, שהכינה לעצמה מבעוד מועד. הקבוצה שמרה על אופייה היהודי ועל עצמאותה, גם כאשר הסתפחה לחטיבות פרטיזניות שונות. חבריה הקפידו על קיום אורח חיים יהודי, גם בתנאי היערות. הקבוצה המשיכה לנדוד עד הגיעה ב-1943 לאזור ווהלין. מדי פעם פעלו אנשיה נגד מסילות ברזל ופגעו בקווי התקשורת של הגרמנים. בראשית 1944 נתקלה הקבוצה בפלוגת סיור של הצבא האדום והצטרפה אליו. ב-4 בפברואר 1944 שוחררה רובנה, בירת ווהלין. לידובסקי ופלוגתו, כ-500 יהודים, היו בין המשחררים. בעיר נשארה קבוצה של 30-25 פרטיזנים ביניהם לידובסקי. נחשפו לטבח האיום שבוצע ביהודי רובנה. הלוחמים נתקפו ייאוש נורא, והחלו תופעות של שתייה לשוכרה והימורים. לידובסקי עזב את הקבוצה והחל בפעילות חדשה. ב-17 במרס 1944 התכנסו 11 לוחמים בביתו של ד"ר ארליך, שהיה רופא בגדוד פרטיזנים ומנהל בית החולים המקומי ברובנה. לידובסקי יזם את ההחלטה לפעול בקרב היהודים ולסלול את הדרך לעלייה לארץ ישראל. בעקבות ההחלטה פרשו שניים מהלוחמים. דירתו של לידובסקי ברחוב קלינין 30 ברובנה הפכה למרכז קהילתי. בניין זה היה כתובת לכל יהודי שחזר לעיר. נקרא המקום "קולחוז" (מושבה חקלאית סובייטית בברית המועצות). חברי ה"קולחוז" גאלו ופדו כשישים ילדים יהודים יתומים, ועד מהרה גדל מספרם מ-14 ל-30. בקיץ 1944 התאחדו חברי "הקולחוז" עם חברי המחתרת מווילנה ששהו בלובלין. שם הוקמו ארגון הפח"ח (פרטיזנים, חיילים, חלוצים) ותנועת "הבריחה". לידובסקי היה מפעילי "הבריחה". בד בבד הוא היה חלק מארגון "הנוקמים", בראשות אבא קובנר. במאי 1947 יצא לידובסקי על האנייה "התקווה" בדרכו לארץ ישראל. האנייה נתפסה על ידי הבריטים, והוא הוגלה לקפריסין. בפברואר 1948 הגיע לארץ ישראל.
העברה מ" עונג שבת " בהוצאת ועריכת פרופ' דוד אסף. 14.2.25
העץ של זלמן
כתב וצילם אלי סַ"ט
מסלול נפלא של תשעה ק"מ, דרך סלולה שאין כמותה לטיול רגלי או רכיבה על אופני שטח, עובר בקטע שבין צומת מחניים ועד 'ראפטינג נהר הירדן'. זהו חלק מנחל מחניים המנקז את אזור חצור הגלילית.
מפת טיולים וסימון שבילים (1:50:000), 2004; האצבע מסמנת את מיקומו של 'עץ זלמן' (הקלקה על המפה תגדיל אותה לקריאה נוחה)
עד לא מכבר אחת האטרקציות בנחל הייתה 'העץ של זלמן'. העץ הזלמנאי הוא אֵלָה אטלנטית גדולה ומרשימה שצמחה על המדרון הצפוני של הנחל. בימיה הטובים הגיע קוטר האֵלָה לעשרה מטר בקירוב. אפילו אנשי הקק"ל חשבו שמדובר בעץ מיוחד. הם התקינו מדרגות מהדרך שלאורך אפיק הנחל אל העץ ולידו שלט הסברה יוצא דופן.
ילדי הקיבוץ, שעליהם מספר השלט, הם ילדי אילת-השחר והם אלה שהדביקו לעץ את שמו.
במפות טופוגרפיות מתקופת המנדט הבריטי ואילך סומן המקום בשם שייח' אבו-רישה (أبو الريش), ומן הסתם מתחתיו או בסביבתו קבור אותו שייח' נכבד שאינני יודע עליו מאומה. ערבים נהגו לנטוע עצי אלה ליד קברי צדיקיהם, ו'ריש' בערבית פירושו נוצה. ממפה טופוגרפית משנת 1942 עולה כי מצפון לקבר השייח' הייתה קרקע בבעלות שבט אבו ריש.
ומי היה המורה זלמן?
באתר של קיבוץ אילת השחר מסופר כי מדובר במורה זלמן קרסנוב, שהיה המחנך של ילדי המחזור הראשון של הקיבוץ:
האלה האטלנטית הוא עץ דּוּ-בֵּיתִי, כלומר יש פרטים שהם זכר ופרטים שהם נקבה. העץ נָשִׁיר; בסוף הקיץ עליו הירוקים נעשים אדמדמים ובסתיו הם נושרים. בסביבות ט"ו בשבט מתחילים העלים לצוץ מחדש.
שינויי האקלים בשנים האחרונות השפיעו לרעה גם על העץ של זלמן. עלוותו דלילה יותר ויותר ובתקופות הנשירה הוא מתייבש.
השנה, באין גשם ובאין מי שידאג, נראה שהעץ של זלמן הרים ידיים, ויתר ונכנע לגורלו…
העץ של זלמן .צילום אלי ס'ט פברואר 2025
______________________________
אלי סַַ"ט הוא חבר קיבוץ גדות. כתב שני ספרי שירה ושלושה ספרי הדרכה וטיולים באופני הרים.
אלי ס'ט נמנה עלפעילי "זמר רשת " , עורך מתרגם וכותב ב" ערוץ השירים הרוסים " , בן קריית חיים , פעיל ב"אתר החופשי של בני קריית חיים" ולו פרק " אלי ס'ט -שירים ומנגינות ".
העברה מ" מוסד הרצל לחקר הציונות" .קטע מספרו של יונתן גולן.
ראשיתה של רצועת עזה היה בתהליך שהביא לקבלת החלטת החלוקה של האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, עובדת קיומה נקבעה בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לבין מצרים בפברואר 1949 וגבולותיה כוננו בהסכם פשרת השעה שנחתם כשנה לאחר מכן. למרות הסכמים אלו המשיכה לשרור מציאות של אלימות לאורך הקו שחצץ בין הרצועה שאוכלוסייתה שולשה עם הגעתם של עשרות אלפי פליטים פלסטינים לתחומה לבין מדינת ישראל שעיבתה והרחיבה את מערך ההתיישבות היהודי בצפון ובמערב הנגב ויצרה סביב הרצועה את המרחב היישובי של ספר עזה. מצרים שהרצועה נותרה תחת שליטתה סירבה להכיר בקו שביתת הנשק כגבול קבע ובקיומה של מדינת ישראל בכלל. לאורכו של הקו התפתחה מלחמת גבולות שראשיתה באביב 1949 ושנמשכה עד לפרוץ מלחמת סיני בשלהי אוקטובר 1956. ישראל מצדה ערכה תוכניות לכיבוש הרצועה שכללו העברה חלקית או מלאה של תושביה הערבים אל מחוץ לתחומה. בימי מלחמת סיני השלימה ישראל את כיבושה של רצועת עזה בלחימה שנמשכה כיומיים. למרות שבקרב הציבור ובממשלה בישראל שרר קונצנזוס כמעט כללי בדבר הצורך בסיפוח הרצועה, לחצן של ארה"ב וברה"מ ושל המערכת הבינלאומית בכללה הביא לסיום תקופת השלטון הישראלי הראשון ברצועת עזה במרס 1957.
במהלך של כעשור התקבעה הרצועה כאזור גיאופוליטי מובחן בתחומה של ארץ ישראל המנדטורית לשעבר. רצועת עזה הייתה למרחב המאוכלס בצפיפות שמרבית תושביו פליטי מלחמת 1948, חסרי כול ונתונים לחסדי אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים שפעלה מטעם ארגון האומות המאוחדות. בספר עזה הוקם מערך יישובי יהודי שלמרות שהתפתחותו לא הייתה חפה מבעיות, היה הישג מרשים של האסטרטגיה ההתיישבותית הישראלית שתכליתה הייתה חיזוק השליטה באמצעות עיבוי ההתיישבות היהודית בפריפריה ולאורך הגבול. רצועת עזה וספר עזה היו תוצר של השינוי המרחבי תולדת המלחמה שהביא לפיצול מרחב מישור החוף הדרומי לשני חבלי ארץ שבינם הפריד קו של איבה ואלימות. אך גורלם נותר כרוך יחד עת היו ונותרו מוקד מרכזי של הסכסוך הישראלי-ערבי.
ראש הממשלה , דוד בן גוריון וחברים, ברצועת עזה. מלחמת סיני 1956.
עזה 2020.
מלחמת חרבות ברזל. בתמונה מימין אוקטובר 2023. בתמונה משמאל אוקטובר 2024.
–
צילום: ראובן כהן, דוברות עיריית חיפה
