העברה מ"חדשות חיפה ".פרסום מיום 16.7.2023.כתבה וצילמה יעל הורביץ
סיפור חייו של מיקי מרתק ויוצא דופן. הסכיתו ושמעו:
מיקי גוטשלק, חיפאי ותיק, איש ים מושבע, ילד טבע סקרן והרפתקן, הוא אדם מיוחד.
הוא בוגר בית הספר הימי בחיפה, שירת כלוחם בשייטת וכיהן בתפקיד בכיר ברפא"ל. מאז יציאתו לגמלאות חוקר מיקי בנחישות פרשיות נעלמות בתולדות חיפה והישגיו מרשימים. כשהוא מספר לי על כך, עיניו נוצצות. הוא שופע אופטימיות ואי אפשר שלא להיסחף אחר התלהבותו.
שורשיה של משפחת גוטשלק
פרידריך-פריץ גוטשלק, נולד בשנת 1864 למשפחה אמידה בברנבורג, עיר קטנה בגרמניה בה חיו מספר משפחות יהודיות. בהיותו בן 16, על רקע שינאת היהודים הגוברת, נרשם לשיעורי סיף ונהג ללכת ברחוב עם מקל הליכה כבד, בו חבט ללא היסוס בכל מי שהעז לעלוב בו על מוצאו. בכמה מקרים אף הוביל האירוע לדו-קרב בחרבות. באחד מהם, פגע פריץ עם חרבו בעינו של צעיר אנטישמי והלה איבד את ראייתו. מאז אותו יום לא נגע עוד פריץ בחרבו.
בהיותו בן 30, נישא פריץ לאגנס לבית פרוליך. כעשור מאוחר יותר, התגרשו השניים, אגנס חזרה לעיר הולדתה בגרמניה ופריץ נותר לטפל לבדו בשני ילדיהם: רודולף (8), ומרגרטה-גרטה (6). לימים, כאשר עברו חיילי הגסטאפו מבית לבית במאי 1942, בלעה אגנס רעל שהכינה מבעוד מועד על מנת שלא להילקח למחנה ההשמדה.
במשרדו של וייצמן בלונדון, קוויני ופריץ עולים לפלשתינה
בשנת 1934, עקב האנטישמיות הגואה, עלה פריץ לפלשתינה-ארץ ישראל עם בתו, גרטה והשניים התמקמו בירושלים. בנו רודולף סיים באותו זמן בהצלחה את בחינות הסיום בלימודי משפטים בגרמניה, אך מכיוון שלא תאמו לחוק הבריטי לפיו פועלת ממשלת המנדט בפלשתינה, נסע ללונדון להשלים את הפער לקראת העלייה לארץ. להסדרת העניין, ניגש למשרדו של חיים וייצמן בלונדון, שם פגש את קוויני (בילי) לבית פילד.
קוויני, בת למשפחת יורדי ים, גדלה באווירה כפרית בבית סביה בדרום מזרח אנגליה ועבדה כמזכירה במשרדו של וייצמן. לימים סיפרה, כי כאשר נכנס רודולף למשרד, אמרה לחברותיה כי בכוונתה להינשא לו ואכן כך היה…
כך מיקי נולד
ב-1.2.1936, כשנה לאחר נישואיהם של קוויני ורודולף, נולד באנגליה בנם הבכור, מיכאל (מיקי). כאשר מלאו לו חודשיים, הפליגה המשפחה הצעירה באונייה לארץ ישראל. כשהגיעה הסירה סמוך לחופי יפו, הוכנס מיקי התינוק לסלסלת לחם שנקשרה בחבל מהאונייה והורד לאט לאט לסירה שהגיעה לאסוף את הנוסעים.
מיקי מספר:מנמל יפו נסענו לירושלים, לבית סבי. סבא וגרטה גרו בקומה העליונה של הבית ואילו הוריי ואני חלקנו דירת שני חדרים קטנה בקומת הגג. חיינו כמשפחה אחת ואכלנו ארוחות משותפות.
עוברים לחיפה, זיכרונות ילדות על הר הכרמל
חיי היומיום הניבו חילוקי דעות תכופים בין הנשים עד שבשלב מסוים החליטו רודולף וקוויני לעבור לחיפה ושכרו דירת שני חדרים ברחוב הירקון 31, בית שעומד על תילו עד היום. לא חלפו שבועיים, ופריץ, שרצה להיות קרוב למשפחתו, עבר גם הוא לחיפה עם גרטה…השניים שכרו דירה ברחוב צפרירים 11, לא הרחק ממיקי והוריו. כשנה מאוחר יותר נולד בבית החולים "מולדה" אחיו הצעיר של מיקי, דוד (דודי).
מיקי מספר בעיניים נוצצות: זיכרונות ילדות הם כמו אבנים יקרות, זעירות המפוזרות על משטח חול ענק. פה ושם מבריקה אבן שמסרבת להיעלם, כמו כוכב בהיר בלילה שקט…
"לא הרחק מבית סבא היה מחנה בריטי, אליו הובאו ג'יפים שנזקקו לתיקון. אנו הילדים הסתננו למחנה מדי יום, התיישבנו על הג'יפים וחלמנו שיום אחד יהיה גם לנו ג'יפ מאובק עם אנטנה גבוהה וכובע עם סמל מרשים. החיילים הבריטיים הביאו לנו מדי פעם פרוסות לחם טרי מרוח בחמאה אוסטרלית וריבת תות שדה. לפעמים הביאו לנו תרמילי כדורים, ריקים כמובן. פעם זכינו לקבל סמל של אחת החטיבות ופעם אחרת, חגורה צבאית".
"והצנע לכת"
בבית הספר "הריאלי" הצטיין מיקי בציור, בהיסטוריה ובריצה למרחקים ארוכים. בשאר המקצועות, מעיד מיקי על עצמו שהוא היה תלמיד גרוע. "אני בטוח שאפשרו לי לעלות כיתה מדי שנה, רק מתוך פחד מתגובתו של אבא, שהיה דמות מוכרת בחיפה וידוע כאדם תקיף…בבית הספר "ריאלי אחוזה" כתבנו בעט נובע עם ציפורן, ואת בקבוקי הדיו הנחנו על שולחנות העץ. כמו קודמנו, גם אנו חרטנו עליהם את שמנו… במיוחד הותירה עליי רושם אוניית מפרשים שחרט תלמיד אלמוני על אחד השולחנות שנים רבות קודם לכן.יצאנו לטיולים לחירבה, למעיין ולוואדי קרן ליד נהריה. מפעם לפעם ביקרנו בקולנוע "ארמון" בהדר, מצפים בנשימה עצורה שהגג ייפתח ונצפה בעלילות ארול פלין או קלארק גייבל ובשחקניות יפהפיות עליהן חלמנו בלילות. עד היום, כשהאור נכבה באולם הקולנוע, אני עוצם את עיניי וממתין ל"יומן גבע" של פעם…"
רודולף חופר תעלות בכרמל, כמעט נסיעה לאפריקה
בשנת 1942, בשלהי מלחמת העולם השנייה, עמד היישוב בארץ בפני איום מוחשי לכיבוש בידי צבא גרמניה נאצית בראשות הגנרל רומל. בין התוכניות שנרקמו במהלך "מאתיים ימי החרדה", הייתה "המבצר האחרון" (שכונתה גם "מצדה על הכרמל") שתוכננה ע"י יוחנן רטנר ויצחק שדה וכללה בניית ביצורים, תעלות הגנה ומכשולי קרקע על הכרמל שיאפשרו הגנה ולחימה. הבריטים, מצדם, סיפקו לחופרים מלט וציוד חפירה ובו בזמן הכינו תוכניות מפורטות לנסיגת כוחותיהם דרך נמל חיפה. ד"ר רודולף גוטשלק, אביו של מיקי, נענה עם כמה מחבריו ללשכת עורכי הדין בחיפה לפנייה להתנדב ולהשתתף בחפירת העמדות. מצויד בטורייה עבד רודולף לצד חברי "ההגנה" וחיילים בריטיים בהקמת הביצורים. מיקי, אז ילד צעיר, הצטרף מפעם לפעם לטנדר שנסע לחלק כריכים למתנדבים ופגש את אביו בשטח החפירות. באותם ימים לא ידע מיקי, שעשרות שנים מאוחר יותר הוא יישאב עמוק לחקור את הנושא. על כך נספר, כמובן, בהמשך." באחד הימים, אבא חזר מאתר החפירות בכרמל והכריז נחרצות: "עם טורייה אי אפשר לנצח את הגרמנים"! מספר מיקי. "עוד באותו יום אבא קנה כרטיסים לדרום אפריקה כדי למלט את המשפחה עד יעבור זעם, אך ברגע האחרון אימא טרפדה את הנסיעה. "אנחנו נשארים פה ונילחם. זאת ארצנו"! קבעה. נשמנו לרווחה וחזרנו לשגרת חיינו. לעומת זאת, שכנינו, בני משפחת ון-חלדר, שעזבו את הארץ לבורמה, מצאו עצמם במחנה שבויים יפני במשך שנתיים בעקבות כיבוש בורמה ע"י היפנים. בינתיים, למרבה המזל, בעקבות הניצחון בקרב אל עלמיין הוסר חשש הפלישה הגרמנית לארץ ישראל.
על נייר טואלט וחליפה מוכתמת בזפת
החינוך הנוקשה של אב ממוצא גרמני-יקי ואם ילידת כפר באנגליה, הולידו לא אחת מצבים מורכבים בחיי היומיום ולפעמים, משעשעים. כזה היה סיפור ניר הטואלט:"באחד הבקרים, כאשר אבא התעורר כדי לצאת לעבודה, הוא גילה להפתעתו שנייר הטואלט בבית נגמר והקים סקנדל רציני. בצאתו, טרק את הדלת הראשית עד כדי שהמשקוף נעקר ממקומו ואימא החליטה ללמדו לקח…בשובי מבית הספר, שלחה אותי אימא למכולת של רוזינר לקנות 100 גלילי נייר טואלט וחוט שפגט. לאחר כמה סבבים של "הלוך ושוב" בעזרת עגלה קטנה התמלא הבית בכמות עצומה של גלילי נייר.במשך שעות תלינו אימא ואני את הגלילים בעזרת חוט השפגט וכך השתלשלו להם עשרות גלילי ניר טואלט מהמנורות, מהחלונות, מהתמונות… כאשר אבא חזר מהעבודה הוא נדהם לראות את כל הבית מלא גלילים תלויים. המסר הופנם, אך כעבור חודש לערך, שוב פצח אבא בצעקות לאחר שבמהלך הארוחה התברר כי נגמר הקטשופ. אימא, בטון רגוע, שאלה: "אתה רוצה שמיקי יביא הביתה בצהרים 100 בקבוקי קטשופ"? אבא נזעק והשיב מיד: "לא לא, סליחה! נסתדר בלי קטשופ! תודה"! מקרה אחר, היה בחופשת הפסח בשנת 1945, כאשר כל ילדי השכונה יצאו לצפות בסלילת כביש ברחוב הירקון ולבנות קיר תומך. משאית גדולה מעודפי הצבא הבריטי הביאה אבנים גדולות שהוטלו בערימה סמוך לבית המשפחה. משאית אחרת הביאה חביות צהובות מלאות זפת תוצרת "Shell". "הפועלים החוראנים החסונים חלצו את נעליהם והחלו בעבודה, ביניהם הסתת, שישב על שרפרף עץ זעיר ובמכות פטיש מדויקות סיתת אבן אבן לגוש מרובע. הפועלים האחרים הציבו חבית גדולה עם אבנים גדולות והציתו תחתיה אש. ריח הזפת המעורב בעץ בוער התנוסס באוויר. כאשר הזפת החלה לבעבע, לקח אחד הפועלים מקל ארוך אליו הוצמדה פחית שימורים ישנה והחל למזוג את הזפת הרותחת על הכביש. עמדתי מהופנט עם חבריי, ולא הרגשתי שפיסות זפת נחתו על החליפה הלבנה שסרגה לי אימא.בינתיים הגיע מכבש דרכים המונע על קיטור. הפועלים הניחו אבנים גסות על תוואי הדרך (Soling) ושפכו עליהן חצץ ("פולייה"). המכבש עבר הלוך ושוב ולאחר מכן שוב זפת רותחת על השכבה העליונה. גלגלי המכבש הורטבו במים ששוב עבר הלוך ושוב כדי להדק את החצץ והזפת. רעש המכבש וצעקות הפועלים התערבבו בקולות ההתלהבות שלי ושל חבריי. לפנות ערב, מרוגש מהחוויה המרתקת, נכנסתי הביתה לבוש בחליפה לבנה שנראתה כמו בגדיו של מנקה הארובות בסיפורי צ'רלס דיקנס…אימא, שחזתה את תגובת אבי, ארזה מהר את החליפה בנייר עיתון וכאשר החשיך זרקה את החבילה במעמקי פח הזבל ברחוב. במשך שנים לאחר מכן נהג אבא לשאול מפעם לפעם: "מתי מיקי ילבש סוף סוף את החליפה הלבנה"? ואימא, בתבונתה, השיבה: "החליפה יפה מדי, היא שמורה לאירועים מיוחדים…"
ביקור הרוזן האיטלקי
"יום אחד", נזכר מיקי, "בהיותי בן 10 לערך, נשמעה נקישה בדלת הבית. בפתח עמד רוזן איטלקי אותו הכירה אימא טרם נישואיה לאבא, תקופה בה יצאה להפלגות לבדה ברחבי אירופה. אימא הזמינה אותו להיכנס והציעה לו כוס תה. הסתבר, סיפרה מאוחר יותר, שהרוזן הגיע לחיפה כדי לשכנעה לעזוב את אבא ולהצטרף אליו לחיי פאר באיטליה. אימא הסבירה לו בנימוס אך בתקיפות כי לא תעזוב את משפחתה ושלחה אותו לחפש לו אישה אחרת. ראיתי את הרוזן במו עיניי כאשר נפרד לשלום מאימא, ואת תוכן השיחה סיפרה לי לאחר שיצא"
.על שובבות ושברי זכוכית
כנערים שובבים, מריבות ופציעות היו עניין יומיומי עבור מיקי ודוד. אך אירוע אחד היה טראומטי במיוחד ועל כך מעידות הצלקות שנותרו בידיו של מיקי עד היום. היה זה בשנת 1947, זמן קצר לאחר שרודולף וקוויני וילדיהם עברו לדירה קטנה ברחוב סמולנסקין 13. דלתותיה היו עשויות זכוכית אטומה ומחלונותיה נשקפו נופי ים והרים, נוף חיפאי נפלא אותו אהב מיקי לצייר. באחד הימים, כאשר נעדרו ההורים מן הבית, פרץ ריב בין האחים."קראתי ספר בחדרי, לפתע אחי חטף את הספר מידיי וברח. כאשר עמדתי להשיגו – הוא טרק בפניי בחוזקה את דלת הזכוכית. נחבטתי בדלת תוך שאני מנסה לבלום אותה בכפות ידיי. הזכוכית התנפצה לכל עבר וחלקי זכוכית משוננים חתכו עמוק לתוך זרועותיי. דם רב ניגר על הרצפה.אל מול אחי השותק בהלם לקחתי מגבות מהאמבטיה ועטפתי את הפצעים והשרירים הקרועים ורצתי לד"ר לם, לא הרחק מביתנו. כשראתה את החתכים, שלחה אותי במונית למרפאתו של ד"ר פייזר בשד' הצבי, מנתח ידוע בחיפה ולקוח של אבא.רצפת המונית התמלאה בדם שנזל ללא הרף מהפצעים הפתוחים וכך גם בחדר ההמתנה של ד"ר פייזר. אימא, שהגיעה בינתיים, נסעה איתי במונית לבית החולים "עזרא" ושם, ללא הרדמה, כאשר צעקותיי נשמעו היטב בחלל הבניין, תפר לי ד"ר פייזר את החתכים…" מיקי נשלח למנוחה ואשפוז בית במשך שלושה חודשים, במהלכם נהנה מהשלווה והטבע הסובב, שוחח מדי יום עם נושא המכתבים וקרא בשקיקה ספרים של מארק טווין, ז'ול וורן, ג'ק לונדון ואחרים. מפעם לפעם הביאה לו אחת מחברותיו לכיתה שיעורי הבית, אותם, הוא מתוודה, לא הכין מעולם…מדי בוקר, כאשר אביו יצא לעבודה, עמלה אימו על הכנת ארוחת הצהרים ומיקי נהנה להטות אוזן לשיחות השכנות, המספרות על גב' פלייר שאירחה בביתה קצינים בריטיים להרגיעם ממתח הקרבות מול האצ"ל והלח"י… שנה מאוחר יותר בנה רודולף בית חדש למשפחה ברחוב ויתקין 22, בית הטובל ירוק ממנו נשקף נוף נפלא לים.
הגוטשלקים בתקופת המנדט הבריטי
עם הגעת המשפחה לחיפה, יזמה קוויני מפגשי "קופי קלאץ'" של נשות קצינים בריטיים בכירים ופקידים אזרחיים בתפקידי מפתח ששרתו בחיפה. במפגשים, אותם אירחה בבית משפחת גוטשלק ברחוב הירקון אחת לחודש, שוחחו הנשים על המצב בארץ, על פעילות המחתרות, על גובה משכורות הקצינים הבריטיים ועוד כהנה רכילויות כטוב ליבן… "אימא קנתה עוגות והכינה סלטים ולפעמים אפשרה לי להצטרף אליהן, תוך הבטחה שאתנהג בנימוס", נזכר מיקי בחיוך. רודולף התקבל לעבודה במשרד עורכי דין ששכן בקומה השנייה של בניין ברקליס, בית אבן יפה ליד תחנת הרכבת בדרך המלכים (רחוב העצמאות של היום), לא הרחק מאחד המחנות הבריטיים. כאשר הפך לעו"ד עצמאי, שכר משרד בקומה השנייה ברחוב ביאליק 3 בהדר הכרמל, ממנו ניהל את עסקיו במשך עשרות שנים. בשנת 1957 כתב רודולף את הספר "הרי מואב" עליו חתם בשם: ראובן בן-דור. בספרו הוא מגולל מנקודת מבט בריטית אירועים שהתרחשו בארץ בשנות המנדט להם היה עד במסגרת קשריו הענפים עם הבריטים: על משפטים ועל חוקים בריטיים שנגדו את רוח החלוציות בארץ, על עיוותי דין, על נישואי קצינים בריטיים ליהודיות שזכו לכינויי גנאי ביישוב שאילצו אותן לעזוב את הארץ ועוד. מפאת צנעת הפרט, שונו השמות.
"האווירה נמלאה דאגות וייאוש", תיאר רודולף את הלך הרוח מחשש לפלישת הגרמנים. "תופיק אפנדי, עורך הדין המהולל, חברו נחום כהן, ויהושע האדריכל, היו מסובים על מרפסת בית הקפה בחוף כיאט, שותים בירה, מעשנים ומאזינים לצלילי התזמורת. "המצב נראה עגום למדי, נחום", נשא תופיק אפנדי קולו, "אך תוכל לסמוך עליי. אתן לך ולבני ביתך מחסה כשיבואו הגרמנים.. אך לפני מספר ימים מהרהר הייתי מה יקרה לביתך הנאה ולגנך על הר הכרמל. הנאצים יחרימוהו ללא ספק. ואז מי יפיק תועלת ממנו, מספרייתך, מרהיטייך, מתמונותייך ושטחייך היקרים? האם לא מוטב להעביר את כל אלה על שמי כבר היום, מבעוד מועד? ואשר לרעייתך היפה, האם לא תהיה בטוחה יותר בביתי מאשר בביתכם על כל צרה שלא תבוא?…"
בשנת 1972 ייצג רודולף את אמה ברגר, גרמנייה נוצרייה שהתיישבה בזיכרון יעקב בשנת 1963, שם הקימה את קהילת "בית אל". הוא הביא לזכייתה בעתירה לבג"צ בעקבות התנגדויות המועצה המקומית, במשפט מתוקשר שהעלה את קרנו. במרוצת השנים פיתחו אנשי קהילת "בית אל" תעשייה ייחודית של ייצור מערכות לסינון אוויר נגד לוחמה כימית וביולוגית המסופקת לחדרי פיקוד בתי חולים ניידים וממוגנים לצבאות נאטו ומתקיים קשר הדוק עם האוכלוסייה המקומית. ד"ר רודולף גוטשלק היה לאחד מעורכי הדין הבכירים בחיפה ובשנותיו האחרונות כיהן כדיין בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין.
בית הספר הימי, השירות בקומנדו הימי
אהבת הים בוערת בעצמותיו של מיקי מגיל צעיר, מאז ינק בצמא את סיפוריה של אימו על מסעותיו של סבה. כך, בהגיעו לגיל 14 היה מיקי נחוש לעבור לבית הספר הימי, אך סירובו של אביו גרם לו להתמרד ולברוח מן את הבית. כשלרשותו כיכר לחם וחצי לירה, הוא התמקם בצריף של אגודת הנוער "זבולון" בנמל חיפה ופרס על הרצפה מפרשים ששימשו לו כמיטה מאולתרת. בשעות היום הסתובב בנמל. הסתכלתי על שיפוץ ספינות הדיג שהוצאו מתוך המים על מסילות הרכבת", הוא נזכר בנוסטלגיה. "כל המקום היה מלא בריח של אצות ים, חבלים, צבע טרי וזפת. תערובת של ריחות שנעלמה מזמן…"שלושה ימים לאחר מכן, כאשר שב לביתו, לא הוזכר נושא הבריחה ומיקי נשלח ע"י הוריו לחייט זקן ברחוב החלוץ, לתפור מדים וכובע של בית הספר הימי. הוא נקלט לשנת הלימודים השנייה בבית הספר הימי, ששכן אז מעל בית הספר בסמ"ת בהדר. אחד ממוריו הזכורים לטובה היה זאב הים. (את סיפורו, שתועד על ידי בספר עב כרס, אספר באחת הכתבות הבאות – י.ה.) בשנת 1954, בסיום הלימודים, התגייס מיקי לחיל הים. "כאשר ראיתי את האוניות המיושנות, גושי חלודה, שקעתי בייאוש כבד", הוא אומר.למזלו, מייסד הקומנדו הימי, אז סא"ל יוחאי בן נון (לימים מפקד חיל הים) הגיע לביקור באונייה עליה שירת ומיקי ביקש ראיון אישי. כאשר התייצב בפניו, במדים לבנים ונעליים מצוחצחות בשמן בישול, ביקש להעבירו לקומנדו הימי, משאת נפשו."זה לא בשבילך, אנחנו צריכים בחורים גבוהים וחסונים", אמר לי יוחאי בן נון. "אך לא אמרתי נואש. שבועיים לאחר מכן, ביקשתי ראיון נוסף ושוב קיבלתי תשובה דומה. בפעם השלישית הרהר יוחאי בן נון ארוכות ולבסוף, כשהוא משבח את נחישותי, צייד אותי במכתב, תוך שהשביע אותי שלא אעז לפתחו, ושלח אותי לשייטת. מלא תקווה ירדתי מהאונייה, מרחף מאושר. בשייטת, טיפלו בי במשך שלושה ימים בקשיחות רבה, באימונים קשים ביבשה ובים, ללא שינה כמעט. לא נשברתי.ביום השלישי למבחנים אמר לי המדריך: "אתה לא שווה כלום מבחינה גופנית, אבל העקשנות שלך – זה משהו. אכניס אותך לקורסים ולכושר". תסכולו של מיקי הפך לשמחה ולגאווה. מיום ליום התחזק באימונים ושירותו הצבאי, בשנים 1954-1957, היה לאחת התקופות היפות בחייו. אחד הרגעים המרגשים בתקופת השירות, מספר לי מיקי, היה כאשר קיבל הוראה עם כמה מחבריו ליחידה לצלול מול חופי בת גלים ולחפש את שרידיה של אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב". "כאשר מצאנו את המנוע של האונייה ובעקבותיו את שרידי האונייה, הייתה התרגשות עצומה אותה לא אשכח לעולם".
חתונה עם הנערה בשמלה אדומה
היה זה בשנת 1950 כאשר יצא מיקי הנער עם אביו וכמה מחבריו מ"אגודת חובבי טבע" לטיול בן שלושה ימים מגשר אכזיב לכינרת. בצהרי היום השני לטיול, הגיעה החבורה לצפת .עייפים וצמאים חיפשנו חנות בה נוכל לקנות גזוז לרוות את צמאוננו. בלב העיר השוממה מצאנו חנות מתאימה. מאחורי שולחן גדול עליו היה מונח מכשיר סודה ונערה נאה בשמלה אדומה הגישה לנו גזוז. לבי, לב נער בן 15, ריקד משמחה. רשמתי את כתובת החנות על כרטיס אוטובוס ישן שמצאתי בכיס ובשובי הביתה כתבתי מכתב. על המעטפה רשמתי: "לנערה בשמלה האדומה בחנות מס' 68 ברחוב א' צפת". המכתב, למרבה הפלא, הגיע ליעדו. לאחר חליפת מכתבים ארוכה וחמש שנות עקשנות והתמדה, פרחה האהבה בין השניים והובילה לנישואיהם של מרים ומיקי ב-3.10.1956, חודש לפני שחרורו של מיקי מצה"ל. האירוע נערך בפורום מצומצם במרפסת בית משפחת גוטשלק ברחוב ויתקין בחיפה, ואת הטקס ניהל רב חיל הים. לאחר החתונה, עבר הזוג הצעיר לגור בבית הורי מיקי למשך כשנתיים.
מנהל המעברה בחצור הגלילית, עבודה במפעל "חולה"
בשנת 1958 העתיקו מרים ומיקי את מגוריהם לגליל. מרים עבדה בבנק בצפת ומיקי התקבל לעבודה ב"סוכנות היהודית" כמנהל המעברה בחצור הגלילית, בה נקלטו עולים ממרוקו, תימן, רומניה והונגריה. במשך כשנתיים טיפל בכ-100 משפחות עולים. במהלך תקופה זו נולדה בתם, דורית.
"הייתה זו התנסות מעניינת במהלכה נחשפתי למנהגים ולתרבויות שונות שלא הכרתי", משחזר מיקי. "מקרה אחד זכור לי במיוחד. הגעתי לבקר משפחת עולים מתימן כמה ימים לאחר הגעתה למעברה. כאשר שאלתי לשלומם, הם הביעו התפעלות על כך שקיבלו דירה עם מתקן לייצור זיתים. הופתעתי וביקשתי לראות במה מדובר. האב לקח אותי לחדר השירותים, שם הייתה האסלה מלאה כולה בזיתים ואף אמר לי בהתלהבות שאפילו יש מתקן שטיפה! נותרתי ללא מילים. היכן אתם עושים את צרכיכם? שאלתי. "בחורשה, כמו תמיד", הייתה התשובה".
בהמשך עבר מיקי לעבוד במפעל "חולה טקסטיל" בבעלות מולר שהיה בהליכי הקמה ומשפחת גוטשלק עברה לקריית שמונה, שם נולד הבן, רון. הייתה זו עבודה פיזית קשה במכונות טקסטיל ענקיות במהלכה התמחה בפירוק והרכבה של חלקים עדינים המצריכה דיוק וסבלנות.
רפא"ל – על נחישות ותעוזה
שלוש שנים מאוחר יותר, כשלרשותו ניסיון בעבודה במכונות, נרשם מיקי לקורס ההנדסאים הראשון בארץ והמשפחה עברה לדירה קטנה בקריית חיים, שם התרחבה המשפחה פעם נוספת עם לידת דפנה ותמי. בסיום הקורס, התקבל מיקי לעבודה ביחידה למחקר ופיתוח ברפא"ל וכעבור שנה נתמנה כאחראי על טכנאי הניסויים. במוחו קדח רעיון. חונכתי ע"י אימא, שכשאתה חושב שאתה יכול, תנסה, אל תהסס, גם אם זה גדול", הוא אומר. "כשבאמתחתי תפיסה זו, שאבתי אומץ ביטחון וחוצפה והגשתי בקשה לממונה עליי, פרופ' בועז פופר, לאפשר לי לפתח פרויקט ביטחוני מסוים. דרישת התקציב שהגשתי הייתה גבוהה מאוד. להפתעתי, ממוניי נתנו בי אמונם וכך, במשך שנה של עבודה אינטנסיבית במעבדה וחשיבה מחוץ לקופסה ובעזרת רבים טובים שסייעו לאורך הדרך, עמדתי במשימת הפיתוח בכבוד". מטבע הדברים, לא ניתן לפרט מעבר לכך. לאחר 33 שנות עבודה מלאות עניין ברפא"ל ובתחושת סיפוק על תרומתו החשובה, יצא מיקי לגמלאות.
מיקי בונה סירה, רכישת היאכטה, הפלגות בעולם
עוד כילד, סיפוריה של אימו על הפלגות בים הסוער לאיים נידחים ומפגש עם תרבויות חדשות הציתו את דימיונו של מיקי. במחצית שנות השבעים, הוא החליט לבנות בעצמו ספינה קטנה.תמורת 100 לירות שטרלינג הוא רכש מאוסטרליה שרטוטים מפורטים, קנה בנגרייה בחיפה לוחות עץ, דיקטים ודבק אפוקסי, שזה עתה נחת בארץ. על מנת להימנע מהחלדת מסמרי הברזל שהיו אז בארץ, נסע לאנגליה כדי לקנות מסמרי נחושת. במשך כשנתיים עמל מיקי על בנייתה. "הכנסתי חרב, בניתי סיפון, בניתי קבינה עם גג, חלונות מפרספקס", הוא נזכר בהתרפקות.
לבסוף, בהתרגשות רבה, הוביל מיקי את הסירה לנמל קישון, בעזרת עגלה שגם אותה בנה בעצמו. "כל המשפחה עמדה מסביב, הורדנו אותה למים בהתרגשות ויצאתי עם חבר להפלגה ראשונה בת שבועיים לקפריסין. כמה שנים מאוחר יותר, נסע מיקי לבית חרושת באנגליה, שם רכש יאכטה וכעבור זמן, החליף אותה באחרת, משופרת.
במשך שישה חודשים הפליג עם רעייתו ובנו במרחבי הים התיכון כשהם עוגנים באין ספור נמלים, מטיילים ונהנים אין קץ. "בחודש אוגוסט", משחזר מיקי, "לאחר שישה חודשים בים, סוף סוף אנחנו רואים את הר הכרמל באופק. קרני השמש מאירות את ההר, שנראה בתחילה כאי, ואת הבתים עליו…השמש שוקעת ואלפי אורות נדלקים בחיפה והקריות. סירת המשטרה מגיחה מהנמל ומלווה אותנו לנמל הקישון. מכשיר הקשר מתעורר לחיים והשפה העברית נשמעת שוב. ההתרגשות והדמעות חונקות את הגרון… מפעם לפעם נהגו מרים ומיקי להפליג לתל אביב. במשך כמה ימים בילו בעיר הגדולה ולנו ביאכטה בעוגנת במרינה. "היינו פורשים את בד הצל מעל הספינה ונחים במיטה", נזכר מיקי. "תנודות קלות מזיזות את הספינה בעדינות מצד לצד. דגל מתנופף ברוח ושחף בודד נאחז בחבלים על הסיפון. הזמן כמו עומד מלכת. גן עדן. מאושרים ונינוחים חזרנו לחיפה".
סקרנות אין קץ, חקר פרשיות נעלמות
את הסקרנות והתשוקה להעשרה היסטורית ינק מיקי מהוריו, שהרבו לטייל בעולם ולמדו לעומק על כל מקום בו ביקרו. בשבתות, נהגה המשפחה לטייל בכרמל. במיוחד אהבו לטפס בהר מהמוזיאון הימי אל ביתם בכרמל.
לצד סקרנות אין קץ ו"קוצים בטוסיק" חיפש מיקי, גמלאי שזמנו בידו ומורה דרך בהכשרתו, להעשיר את ידיעותיו. את מחקריו הראשונים ערך בשיחות עם תושבים תוך כדי שחייה בחופי בת גלים ובהמשך, במחקר היסטורי על עתיקות קיסריה ועל מבצר עתלית, אותו הכיר מזווית אחרת בעת שירותו. היו אלה הסנוניות הראשונות לחקר פרשיות נעלמות בהן השקיע מיקי ממרצו ומזמנו למשך תקופות ארוכות.
תעלומת מקום קבורתם של שני צוללני "שירה"
בשנת 2008 נענה מיקי ל"קול קורא" שפרסם העיתונאי חנן רותם, בחיפוש מידע על מיקום קבריהם של שני אנשי צפרדע איטלקים ממלחמת העולם השנייה.ביוני 1940 הצטרפה איטליה ללחימה לצידה של גרמניה הנאצית. מספר גלי תקיפה מהאוויר על חיפה ותל אביב גרמו לנזק כבד בנפש וברכוש. בשנתיים הבאות נעשו ניסיונות נוספים על ידי מטוסי האויב להגיע לחיפה.באוגוסט 1942, חידשו האיטלקים את התקפותיהם, הפעם דרך הים, באמצעות הצוללת "שירה", שהתגנבה למפרץ חיפה במטרה לפגוע באוניות בריטיות. בעזרת מודיעין מוקדם כותרה הצוללת ע"י הבריטים וטובעה על צוותה בעזרת פצצות עומק, כעשרה קילומטרים צפונית לחופי חיפה. גופותיהם של שניים מהצוללנים האיטלקים שהיו מחוץ לגוף הצוללת בעת טיבועה, נפלטו כעבור כמה ימים לחופי הקריות. הבריטים קברו אותם בבית קברות בחיפה, מבלי לציין היכן. כתוצאה מפניית חנן, הצטרף גם מיקי למחקר התעלומה שהעסיקה חוקרים ומתנדבים רבים במשך למעלה מעשרים שנה.את ארבעת החודשים הבאים הקדיש מיקי למחקר מעמיק. הוא ביקר במנזרים ובבתי הקברות השונים בחיפה, כפי שעשו ד"ר אלבר, חנן רותם, אלי רביד ונוספים, בניסיון לפענח את הפרשה. במקביל, יצר קשר עם מגוון גורמים הקשורים למלחמת העולם השנייה ופנה לאתרי אינטרנט ברחבי העולם העוסקים בבתי העלמין הבריטיים, וכן למנזרים, לאתרי הנצחה בארץ ובעולם ולאתרים הקשורים לציי איטליה ואנגליה. את הפרטים שליקט שלח מדי יום לד"ר מיכאל אלבר שעסק בחקר הפרשייה. אחד האנשים הרבים שהגיבו לפניותיו היה קצין איטלקי בשם מרקו מאסללני, ששלח למיקי דפים מהספר "שירה" שנכתב ע"י נסי. אחד הדפים, שכלל צילום של בית הקברות הבריטי בחיפה משנת 1950 ובו הוזכרו שני הקברים, הביאו את מיקי לחזור שוב לבית הקברות הבריטי."מדי יום ירדתי לבית הקברות הבריטי ובדקתי את מאות המצבות, אחת אחת. באחד הימים, לאחר אין ספור פעמים, החלטתי לנסות לעבור את הצמחייה שבקצהו הצפוני", הוא מספר בהתרגשות. "להפתעתי, במרחק שלושה מטרים מהכניסה גיליתי בית קברות קטן, בו קבורים שוטרים וימאים בריטים, זרים ואזרחים מהשנים 1939-1949.בעזרת מגרפה גיליתי, שמתחת לשכבת החצץ, בעומק סנטימטרים ספורים, קיימים בסיסי בטון עגולים שבמרכזם שאריות צלב עץ שנעלם עם השנים. שומר בית הקברות עמו התיידדתי, שהחליף את אביו בתפקיד, נזכר שאביו סיפר לו כי לפני שנים רבות הוצאו גופות לוחמים איטלקיים מבית הקברות והועברו לאיטליה".
כעת הצליב מיקי את קצה החוט החשוב עם הנתונים בספר וסימן בבית הקברות שניים מהקברים הלא מסומנים שנראו לו מתאימים. את החומר ותמונת מיקום הקברים שלח לד"ר אלבר באיטליה, לאתר הצוללות האיטלקי ולקצין מאסללני, מי שסיפק את קצה החוט לפתרון התעלומה, שיצר קשר עם משרד ההנצחה ברומא. כך התברר שקבריהם של שני הצוללנים הועברו בשנת 1965 מבית הקברות הבריטי בחיפה לקבורה באיטליה.
במשך כעשור נטל מיקי חלק בניקוי ושיפוץ קברים בבית העלמין הבריטי, לצד חברים ופעילים מ"העמותה לתולדות חיפה" וזכה להוקרה על תרומתו.
אביר "המבצר האחרון" בכרמל מצויד בטורייה, במזמרה ובחלום
כזכור, ביקר מיקי כילד את אביו בעת חפירת העמדות בכרמל שנועדו להגן מפני פלישת הצבא הגרמני, חשש שלמרבה המזל לא התממש. במשך השנים התעלות התכסו בצמחייה והנושא ירד מסדר היום הציבורי.
"לאחר פרישתי מרפא"ל הרביתי לטייל בהר הכרמל האהוב עליי, רק אני והטבע" נזכר מיקי. "כהרגלי, סטיתי מהשביל. באחד הימים נפלתי ולהפתעתי מצאתי את עצמי בתוך מחפורת שהייתה חבויה היטב בין צמחיה עבותה וקוצנית. באותו רגע, בעודי מתאושש מהחבטה, קיבלתי החלטה לחקור את הנושא לעומק ולהביאו בפני המטיילים.למחרת בבוקר הגעתי למקום הנפילה עם מזמרה, דלי ומעדר. התחלתי לגזום את הצמחייה הרבה שכיסתה את התעלה ובעבודה סזיפית של חפירה פיניתי אט אט את העפר שנפל פנימה במשך השנים. הלכתי לארכיונים, חקרתי את הנושא לעומק וניתחתי את המפות הבריטיות מאותה תקופה. במקביל, התייעצתי עם פרופ' יוסי בן ארצי שסייע לי במידע ומפעם לפעם אף הגיע לראות את ההתקדמות בשטח.
במשך הזמן גייסתי חברים שהצטרפו אלי לחפירות. פניתי גם למורים לשל"ח בבתי הספר "אליאנס" ו"חוגים" והזמנתי אותם להביא את תלמידי כיתות תיכון ליום חפירות בשטח. הנערים, ששמחו על היציאה משגרת הלימודים בכיתה, הודרכו וצוידו על ידי ולאחר מכן נפרסו בשטח הגיזרה עליה הופקדו".
באישיותו המיוחדת, הצליח מיקי להדביק את הנערים בהתלהבותו. כאשר חשפו מתחת לצמחייה קטע מתעלה, ההתרגשות אחזה בכולם. אגב, את עשרות הדליים, המעדרים, הטוריות, המכושים והמזמרות שסיפק לנערים בהגעתם, רכש מכספו הפרטי.
במשך כעשר שנים של עבודת אינטנסיבית בחפירות, פינוי עפר מהתעלות וגיזום הצמחייה, הצליחו מיקי וחבריו לנקות ולחשוף כ-30 עמדות מתקופת מלחמת העולם השנייה, מרביתן בשטח שבין אוניברסיטת חיפה לבין נשר.
"בשמונה השנים הראשונות זכיתי לשיתוף פעולה מלא מצד מנהל פארק הכרמל דאז, שאף הוזמן על ידי בכל פעם שנחשפו גילויים חדשים. אך לאחר פרישתו וחילופי כוח אדם חל שינוי קיצוני בגישה כלפי פעילותי ואסרו עליי להמשיך בטענה שאני גורם נזק", אומר מיקי בעצב. "אני לא מחפש תהילה. רכשתי מכספי עשרות לוחות שיש עליהם חרוט: "המבצר האחרון 1942" ללא אזכור לשמי ולפעילותי בנושא והנחתי אותם בעמדות שנחשפו".
"לתדהמתי, בסיירי במקום זמן קצר לאחר מכן", ממשיך מיקי, "גיליתי שעשרות שלטי השיש שרכשתי במיטב כספי הושחתו באלימות ונותצו בעזרת פטישים. לאחר שקיבלתי מידע מהימן "מי נתן את ההוראה", נסעתי כעוס ופגוע למשרדו של מנהל הפארק להתלונן על הנזק שנגרם לי. "הנהלת פארק הכרמל מתנגדת לפעילותך, נאמר לי נחרצות. "יבוא יום והמערכת תשתף פעולה". כעסתי נורא. ניסיתי להפעיל גופים שונים העוסקים בטבע ובמורשת אך לצערי לא הצלחתי לקדם את הנושא.
לצד זאת, יש לומר כי חפירה אחת, קטנה ביחס לאחרות, שהבונקר בה נמחק, טופלה ושולטה בסיוע חברת "אינטל". כמו כן זכיתי לרגעי התרגשות כאשר קצינים בריטיים שהגיעו לארץ לביקור, הופנו אליי מהעמותה לתולדות חיפה. לקחתי אותם לראות את התעלות ההיסטוריות שנחשפו מתחת לצמחייה והם התרגשו מאוד".
2023, תמונת מצב
בסיוריי עם מיקי בכרמל בעת הכנת הכתבה, כאשר ברקע נופי הצפון הנפלאים, פגשנו צמחייה סבוכה וקוצנית שמכסה את פתחי התעלות. מצוידים במזמרות, פילסנו את דרכנו. גג הפח שכיסה חלק מהעמדות החליד ונשבר בחלקו במשך הזמן וערימות העפר שכיסוהו הרעו עוד יותר את מצבן.
המשפחה
בהיותו בן 33, נפטר רון, בנם של מיקי ומרים, לאחר מחלה ממושכת. מרים נפטרה לפני כארבע שנים. "ביקשתי אישור מיוחד לקבור אותה יחד עם בננו האהוב", הוא מספר. "לוח שיש לבן על אבן בזלת ענקית עליה נחקק: "אימא ובן בקבר אחד, האימא נהדרת ונערצת, הבן כוכב שביט. תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים". לאחר פטירת רעייתו, עבר מיקי לדיור מוגן בכרמל והוא גאה מאוד במשפחתו בילדיו, נכדיו וניניו. הוא חובק באושר שתי נינות בנות שנה וחצי, משתי בנותיו.
"החיים שזורים רסיסים רבים של עצב וגם של אושר", הוא אומר. "כמו יהלום בחשיכה יש רסיסי אור במפתיע, בצד החושך המתמשך. רק הידיעה שיש דור המשך נותנת היגיון כלשהו למעגל החיים והמוות".
מי ירים את הכפפה?
חלומו של מיקי, הוא לפתח שביל נגיש ומגודר ומשולט בין גבעת ההגנה לאוניברסיטת חיפה, בו יוכלו המטיילים לצעוד לצד מערכת התעלות והעמדות שנחפרו בכרמל במהלך מלחמת העולם השנייה ולצפות לאורכו בתמונות המספרות על התקופה הייחודית בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל.
מיקי, אופטימי כהרגלו, מעריך שעם תשוקה לשימור ההיסטוריה ותקציב לא גדול, ניתן להשקיע בשימור כמה מהעמדות ההיסטוריות ולפתח את "שביל הבונקרים" להנחלת המורשת החשובה. המיפוי ולקט התמונות (שרק כמה מהן שילבתי בכתבה) יוכלו לשמש לעזר.
מי ירים את הכפפה?
